זה לא יוצא לי הרבה, אבל מדי פעם אני נתקל בטקסט שמותיר אותי ללא מלים. לא רק כי הוא אומר דברים מופלאים, אלא כי הוא מנסח, בצורה הכי בהירה שאפשר, דברים שהסתובבו לי בראש כבר שנים אבל היו עמומים מכדי לצאת החוצה, לשמש המזרח תיכונית הקופחת, המהבילה, שמתחתיה בני בגין נחשב לאדם ערכי שצריך לרחם עליו כי פיטרו אותו מתפקיד שר בלי תיק. איך בכלל מפטרים שר בלי תיק? אומרים לו ללכת ולא לעשות שום דבר במקום אחר?
אבל השבוע זה קרה לי, עם הטקסט הזה. אחרי כמעט שנה שאני מתחבט ביני לבין עצמי איך להגיד במלים כל מה שאני חושב על כתיבה – זה מאוד, מאוד מסובך לכתוב על כתיבה בלי להיגרר לבלבול מוח – אז השבוע, מבלי משים, נחתתי על ראיון ישן של מורי ורבי, המשורר האמריקאי מארק סטרנד, במגזין "פאריס רוויו" (שבניגוד לשמו, אין מייצג נאמן ממנו לאליטת הספרות הניו יורקית). ושם הוא פשוט אומר את זה. בדרכו הבהירה, הוא הופך מחשבות עמומות למשפטים כה פשוטים ומדוייקים, עד שבא לי להרכין את ראשי בבושה. הוא אומר כל מה שרציתי לומר אי פעם, והוא עושה את זה בשליפה מהשרוול, בשיחת רעים, כאילו שאלו אותו איך מכינים חביתה.
אז הנה רק טעימה קטנה, מאותו ראיון נשכח ומופלא (וכאן זה באנגלית, במלואו):
על אמת:
אתה לא קורא שירה בשביל סוג האמת שנתפס כאמת בחיי היומיום. אתה לא קורא שיר כדי למצוא איך מגיעים לרחוב עשרים וארבע. אתה לא קורא שיר כדי למצוא את משמעות החיים. ההפך. כלומר, אתה יכול לעשות את זה, אבל זה יהיה טפשי.
עכשיו, יש משוררים אמריקאים שמגישים לקורא חתיכה מהחיים, ואומרים, "הלכתי היום לחנות, ראיתי אדם, הוא הביט בי, אני הבטתי בו, ושנינו ידענו שאנחנו… גנבים. והאם לא כולנו גנבים?" אתה יודע, מחלצים מתוך הנסיון היומיומי איזושהי הצהרה על החיים, איזה מוסר השכל. אבל יש גם סוג אחר של שירה, שבה המשורר מעניק לקורא עולם תחליפי, שדרכו הוא יכול לקרוא את העולם הזה.
וואלאס סטיבנס היה המאסטר הגדול של השירה הזו במאה העשרים. אין שום שירה שנשמעת כמו שיר של וואלאס סטיבנס. אבל שום דבר גם לא נשמע כמו שיר של פרוסט. או של הארדי. האנשים האלה יצרו עולמות משל עצמם. השפה שלהם כל כך עוצמתית ומקורית, שאתה לא קורא אותם כדי לוודא שהאופן שבו אתה חווה את העולם הוא משמעותי, או אמיתי, אלא פשוט כדי להספיג את עצמך בקולות הכל כך מקוריים שלהם.
על משמעות שיריו:
אני חושב שבשלב מסויים בשירים שלי השפה משתלטת, ואני עוקב אחריה. זה פשוט נשמע טוב. ואני סומך על מה שמשתמע ממה שאני אומר, למרות שאני לא לגמרי בטוח מה אני אומר. אם הייתי בטוח לחלוטין במה שזה לא יהיה שאמרתי בשירים שלי, ויכולתי לאמת ולבדוק ולהרגיש את זה, ולומר, "כן, אמרתי בדיוק מה שהתכוונתי" – אני לא חושב שבמקרה כזה, השיר היה יוצא יותר חכם ממני. בסופו של דבר, אני חושב, השיר היה יוצא סוג של אמירה שניתן לצמצם אותה. אבל זה ה"משהו-שמעבר", העומק הזה שאתה מחפש בשיר, זה מה שגורם לך לחזור אליו שוב ושוב.
על שירה ותת-מודע:
שירים אינם חלומות. אלה שני דברים שונים לחלוטין. אנשים שכותבים את חלומותיהם וחושבים שאלה שירים, טועים. חלום שכתבת אותו, הוא לא חלום ולא שיר.
על איך קוראים שירה:
אתה מפנה לך חלל נפשי שבו אפשר לקרוא שירה, והוא שונה מהחלל שאתה מפנה לקריאת עיתונים.
אם אתה אדם שמבלה הרבה זמן לבדו, במיוחד אם אתה חושב על חייך, או על חייהם של אנשים אחרים, אתה כבר רגיל לסוג כזה של חלל. יש ציירים מסויימים ששפת השירה אומרת להם המון. אולי זה בגלל שהאנשים האלה מבלים זמן רב מול בדי ציור, לבדם, בלי אף אחד לדבר איתו, ובגלל זה הם מוכנים: יש להם כבר חלל שיכול לקבל שיר. מוחם לא מלא בכל הרעש והבלבול והתשוקות הלא-ממומשות.
אני מתכוון שאתה חייב לרצות לקרוא שיר; אתה חייב לרצות לפגוש אותו בחצי הדרך – כי הוא לא ילך לקראתך יותר מזה, אם הוא מספיק טוב. לשיר יש כבוד עצמי, אחרי הכל. זאת אומרת, שיר לא צריך להתחנן שתקרא אותו; זה פתטי, אם זה המצב. יש משוררים שמפחדים שלא ישמעו אותם אם הם לא יתחנפו לקורא, והולכים תשעים אחוז מהדרך, עושים את כל העבודה בשביל הקורא. זה לא עובד. זה פתטי.
על לימוד שירה:
אני לא חושב שמורים שמכריחים אותם ללמד שירה, יודעים למה הם מלמדים את זה. יש שירים שאי אפשר להבין מיד, כמו שיש אירועים בחיים שאתה לא מבין מיד, ולפעמים אף פעם לא, אבל אתה עדיין חי אותם. אפשר לאהוב שיר מבלי להבין אותו. כל הרעיון הוא לחוות אותו. אבל מה שקורה זה הפוך: השיר הופך להיות משני למה שלמורה יש להגיד עליו.
על מוות:
רוב השירים הליריים מובילים לאיזושהי הכרה במוות. הם קודרים ואפלים ולרוב עוסקים באובדן כזה או אחר: אובדן האהבה, אובדן חברים, אובדן החיים. למעשה, כמעט כל מה שיש בשיר – המשקל שלו, הקצב שלו – הוא תזכורת לעובדה שיש זמן, והוא חולף. אפילו שורה שחוזרת על עצמה: הנה, חזרנו שוב.
אני חושב שהפופולריות של שירים שבהם ישנה חזרה קצבית על שורות מסויימות, היא בגלל ששירים כאלה הם פעולה שמעכבת את הזמן. נדמה שהם נותנים לנו חנינה רגעית ממה שהוא בדרך כלל נושא השיר. כך שלמרות שהשיר יכול להיות על אובדן או מוות, יש שם שורות שחוזרות על עצמן ואומרות לכאורה, תראה, בעצם לא הלכנו לשום מקום, הנה חזרנו. אבל בסוף, זה רק עוזר לנו להיאחז באובדן שישנו בשיר. זה עוזר לנו לזכור אותו.
