התחלתי למלצר בגיל 15. אני מכירה מצוין את השיחות שמתנהלות סביב השולחנות: זו לא החום זאת הלחות, כמה צריך לגיליזציה, כמה שכר דירה אתה משלם ועוד ועוד.
אבל רציתי לספר לכם על נושא השיחה האהוב עלי. נושא שחוצה גילים ומגדרים, היפסטרים וסחים, עירוניים וכפריים: "איזה אסון הסמארטפונים האלה. כשאני הייתי בבית ספר, שיחקנו קלאס ויצאנו לטייל בפארק".
אה, באמת? מעניין שבזמן השיחה עצמה רוב הנוכחים שקועים בסמארטפונים שלהם. צבועים – אבל בואו נשים את זה רגע בצד.
הטכנולוגיה התפתחה בקצב מדהים בשנים האחרונות. כשהייתי בכיתה ז' (לא כל כך מזמן) היינו מעבירים פתקים ומתכתבים באייסיקיו, בכיתה ח' היו סמסים ומסנג'ר, בכיתה ט' נכנס פייסבוק ובסוף התיכון כולנו כבר הינו מחוברים עם הסמארטפון לוואטסאפ, פייסבוק, אינסטגרם וטוויטר. בתוך שש שנים עברנו מפתקים בשיעור לשיחות מרובות משתתפים שאפשר לנהל תוך כדי ישיבה על האסלה.
ילידי תחילת-אמצע שנות ה-90, ואני ביניהם, זכו לעבור את השינוי הזה בצורה הדרגתית שהשתלבה בהתבגרות שלנו. גדלנו לתוך הצמיחה הזאת, והיא טבעית לנו (מי מאתנו לא עזר לסבתא להיכנס לגוגל?) אבל גם לא מובנת מאליו. בתור ילדים, הטכנולוגיה השתלבה במציאות שלנו מבלי שנשים לב בכלל.
העולם התחלק ל"מבוגרים", שצריכים להסתגל לטכנולוגיה, ו"הילדים" שנולדו לעולם של תקשורת טכנולוגית. המבינים הגדולים ביותר בתרבות החדשה הם ילדים, והמבוגרים נותרו מאחור. אפשר להשוות את זה לבעיה שנפוצה אצל עולים חדשים: ההורים נאבקים כדי ללמוד את השפה ואת התרבות המקומית, בעוד שילדיהם כבר חלק מהחברה.
בקיצור, הילדים יודעים טוב יותר. כשהילד שלך יודע לתקשר טוב ממך, אתה מאשים את הטכנולוגיה. כשאין לך מושג באילו אתרים הילדה שלך גולשת, עם מי היא מתכתבת, מה היא משתפת ועם מי – אתה נלחץ. זה מפחיד.
אנחנו כה ממוקדים בחסרונות הטכנולוגיה, שאנחנו שוכחים כמה התקשורת הזו יכולה להיות מדהימה. הייתי בזוגיות כשנה עם מאטי, שגר בגרמניה. היינו מאוהבים בטירוף, אבל רק התחלתי את שירותי הצבאי, כך שלא יכולנו להתראות. היינו מחוברים באמצעות הוואטסאפ והסקייפ.
בהרבה מערכות יחסים, ובזוגיות רומנטית בפרט, עירום הוא לא טאבו. עירום יכול להיות מיני ויכול להיות לא מיני. האם אני צריכה להסתיר את המצלמה כשאני מתלבשת ומדברת עם מאטי בסקייפ, מתוך חרדה שיום אחד אגיע לאתר פורנו? האם לוותר על האפשרות לבטא חלק גדול המיניות ביחסים שלנו באמצעות הטכנולוגיה כי 'אם את לא רוצה שימצאו תמונות עירום שלך – אל תצלמי אותן'?
אנחנו לא ויתרנו ולא הסתרנו כלום. בחרנו להביע את עצמנו ברמה המקסימלית שמתאפשרת בהתאם לנסיבות. לצערי, הסיפור לא תמיד נגמר ככה כשזה מגיע לעירום מול מצלמה, אבל זו בדיוק הסיבה שאנו חייבים לדעת לנתב את הסיטואציה כך שרק נהנה מיתרונות הטכנולוגיה.
כל ילד שגדל עם סמארטפון יודע להתנהל בצורה מושלמת ברשתות החברתיות. הסלפי הוא כבר מזמן לא טרנד – הוא כלי לביטוי עצמי ומפתח מודעות עצמית, כלים שבעבר היה קשה יותר לרכוש. כל ילד הוא יחצ"ן של עצמו.
זכרו שילדים הם ילדים, ומתבגרים הם מתבגרים. הטעויות שנעשות ברשתות החברתיות – בריונות בפייסבוק, תמונות עירום בוואטסאפ ובעיות דימוי גוף בשל התעסקות בלתי פוסקת בתדמית, הן לא אשמת הטכנולוגיה. הן אמנם מועצמות על ידיה ומוצאות ביטוי דרכה, אבל בסופו של דבר היכולת של ההורים להגן על הילדים תלויה בקשר אתם.
כיום, כשכל אחד מחבריי גר במקום אחר בארץ או אפילו בעולם, הסמארטפון הארור הוא מה שעוזר לנו להמשיך ולחוות זה את זה למרות המגבלות. אלה לא קשרים מזויפים או וירטואליים, אלה קשרים עמוקים. קשה לי להאמין שלולא הרשתות החברתיות הייתי בקשר עם חצי מהחברים שלי.
אז אולי ההורים שלי שיחקו קלאס, ואולי סבא שלי היה צריך לנסוע לירושלים בכל פעם שרצה לדבר עם חבר שלומד בעברית. יש בדברים האלה יופי רב, אני לא מזלזלת, אבל צריך להשלים כבר עם העובדה שהסמארטפון הוא לא השטן. התקשורת המיידית היא כלי לכל דבר, שאפשר לנצל למטרות טובות ולמטרות רעות.
זו אחריותו של הדור המבוגר להמשיך ולהתעדכן בשפה הזו – אם לא למען עצמם, אז למען בקיאות בחייהם של דור הסמארטפון – דור העתיד 4 אס. או שזה כבר 6 בכלל. קשה לעמוד בקצב.
