חמישים המהלכים של 2015 בתחום ריסוק הדמוקרטיה - המקום הכי חם בגיהנום

חמישים המהלכים של 2015 בתחום ריסוק הדמוקרטיה

המשטר בישראל משתנה בהדרגה, בשקט ובלי שנרגיש. כל אחת מ-50 הדוגמאות המובאות כאן הן חלקים בפאזל של הפיכה שקטה. זה ...

המשטר בישראל משתנה בהדרגה, בשקט ובלי שנרגיש. כל אחת מ-50 הדוגמאות המובאות כאן הן חלקים בפאזל של הפיכה שקטה. זה התחיל כבר לפני כמה שנים מתחת לפני השטח, ובקצב מתגבר במשך 2015. אם המגמה תמשיך, בתוך חמש-שבע שנים יהיה לנו משטר דומה לטורקיה ורוסיה – לא פאשיזם ולא דמוקרטיה, אלא מודל היברידי חדש (הסבר בסיכום הפרויקט).

נשמע לכם מוגזם? תיאוריית קונספירציה? צאו מהנחה שאם המגמה רחבה ומתמשכת – אין מקריות, יש יד מכוונת ויש יד מאפשרת. כדי להבין עד כמה מתוכננת ומכוונת ההפיכה הזו, צריך להביט בתמונה הגדולה שמקיפה מגוון רחב של תחומי פרט, חברה ומדינה.

זהו פרק שלישי של “כרסום יסודות הדמוקרטיה” – התחקיר המקיף היחיד שנעשה בנושא*. לפרקים הקודמים: הפרק הראשון (אפריל 2014) והפרק השני (פברואר 2015).










הרשות המבצעת, בדגש על משרד האוצר, צוברת יותר ויותר כוח ביחס לשאר הרשויות וביחס לאזרחים.

1. הפתעות בחוק ההסדרים– החוק נועד לפרט את סעיפי התקציב ועובר מדי שנה בחקיקה שתחתיה מאות חוקים. בתקציב 2016 שליש מהחוקים בחוק ההסדרים כלל לא היו קשורים לתקציב, כלומר עברו בלי שהציבור והתקשורת ידעו עליהם, ובלי שחברי כנסת יכלו להשפיע עליהם. למשל: דחיית יום לימודים ארוך בחמש שנים, מס על פיצויי פיטורים, סיוע לאברכים ועוד.

סטטוסחוק ההסדרים עבר ובתוכו רפורמות, נהלים וחוקים שכל אחד מהם מחייב שקיפות ודיון נפרד.

2. ריכוז סמכויות התכנון והבנייה – תחת כותרת יפה של הורדת מחירי הדיור, הוחלט על ביטול סמכויות של הוועדות לתכנון ובנייה. אלה ועדות עצמאיות שמייצגות צרכים ואינטרסים שונים בציבור, וכולן יעברו לסמכותו של משרד האוצר. כמו כן, הקואליציה הסכימה על חוק חדש שיקדם פרויקטים לאומיים, אבל ידרוס כל מה שבדרך. משרד האוצר יקבל שליטה אדירה, יעקוף את אנשי המקצוע ויבטל את האינטרס הציבורי. זה כבר נעשה בפועל, לדוגמה כשהחופים עוברים לכרישי נדל”ן.

סטטוס: חוק קידום פרויקטים לאומיים נכנס להסכמים הקואליציוניים, אך טרם עבר לחקיקה. לגבי הוועדות התקבלה פשרה, אך משרד האוצר ירכז כוח וסמכויות על חשבון רשויות מקומיות, ארגוני סביבה ואזרחים.

3. הטבות מס למי שבחר נכון– ח”כ מיקי זוהר הוסיף הטבות מס לארבעה ישובים, בטיעון שיש בהם רוב של מצביעי ליכוד. עזבו שחיתות, זה שימור הכוח של מפלגת השלטון. זה כבר קרה הרבה בעבר, אבל הפעם זה נעשה בחקיקה, במוצהר ובלי חשש מביקורת (ע”ע שליטה בתקשורת).

סטטוס: ההטבות עברו בחקיקה נפרדת, כדי לעקוף את בג”ץ, שחייב את הממשלה לקבוע קריטריונים ברורים.

4. דיקטטורת רחוב מימין ומשמאל – הזיקה בין הסתה והקצנה ברחוב ובאינטרנט, לבין משטר דיקטטורי נמצאת במאמר הזה. אמ;לק: “האלימות האזרחית מחליפה את המשטרה החשאית. היא מייצרת הפחדה באמצעות בריונות… האיומים באלימות, כמו גם אלימות ממשית, מגיעים מהרחוב ולא מסקוריטטה או שטאזי, אבל התוצאה היא אחת: השתקה באמצעות הפחדה”.זה מגיע בעיקר מהימין, בהובלת מנהיגים עם אמירות קיצוניות, אבל גם מנהיגי השמאל מגיבים באותה דרך של הסתה, וכך גם ברשת – קמפיין נגד תרומה לנזקקים שהצביעו ביבי, ומנהלת בית ספר ששכרה סוק רכדי לבטל הנחות לליכודניקים.

סטטוס: זו השתקה ללא השתקה. כלומר השלטון מאפשר חופש ביטוי באופן ישיר, אך מבטל אותו בעקיפין על ידי הסתה.


נתניהו מבצע באופן עקבי מהלכים שמטרתם ריכוז כוח. התחקיר הזה מציג את מוטת השליטה שלו כשר חוץ, כלכלה, תקשורת ופיתוח אזורי, ולפי הודעת הפרקליטות באפשרותו להיות כל השרים. בהתבטאות “הערבים נוהרים לקלפיות” הפגין את הסלידה שלו אפילו מהיסוד הדמוקרטי הפשוט והבסיסי ביותר – השתתפות בבחירות.

5. וטו בוועדת שרים לחקיקה– לראשונה נכנס סעיף מיוחד שנותן לנתניהו אפשרות וטו בוועדת שרים לחקיקה, אף שאינו חבר בוועדה. זו ועדה של 12 שרים שמחליטים (במקום הרשות המחוקקת) אילו חוקים יעברו ואילו לא.

סטטוס: הסעיף נותן לרוה”מ אחיזה חזקה בכנסת.

6. דקה לכל שר– ישיבות הממשלה הנערכות פעם בשבוע קוצצו לשעתיים, ובמקום דיון החליט רוה”מ לתת לכל שר רשות דיבור של דקה אחת בלבד.

7. מי יטוס לחו”ל – רוה”מ יחליט לבדו (במקום הממשלה כולה) מי מהשרים וסגני השרים ייסע לחו”ל ומתי. לכאורה זו החלטה מנהלית, אבל כשהוא יושב על הברז, השרים מחויבים לו יותר ברמה האישית.

סטטוסהנוהל עודכן, נתניהו מחזיק את הברז לחו”ל.

8. מי יראיין – נתניהו מתראיין לעתים נדירות, אבל כמה ימים לפני הבחירות השיב בחיוב לערוץ 10, “רק בתנאי שרביב דרוקר לא ישב בפאנל”. לתוכנית אחרת הסכים להתראיין רק אם בן כספית לא יהיה נוכח.

סטטוס:הריאיון לחדשות הערב בוטל, והריאיון לתוכנית בוקר התקיים ללא בן כספית. הוא ממשיך לא להתראיין, וגם כשנקבעו ראיונות חגיגיים לראש השנה –ביטל את כולם. עמית סגל, הכתב הפוליטי של הערוץ המתחרה, טען שהחרמת מראיינים מצד נתניהו זה רק קצה קרחון.

9.   שליטה אדירה בתקשורת:

 א. בהסכמי הקואליציה נכנס סעיף שמאפשר לנתניהו לעשות ככל העולה על רוחו בתחום התקשורת, ללא יכולת של שאר חברי הממשלה להתנגד.
ב. ביום האחרון כשר אוצר זמני, בתקופה שבין לפיד לכחלון, נתניהו ביטל את פריסת החוב של ערוץ 10, וחייב אותם לשלם 17 מיליון שקל.
ג. כשר תקשורת דרש ממנכ”ל המשרד לכתוב חוות דעת מחמירה על ערוץ 10. המנכ”ל סירב לפברק דו”ח ופוטר. אגב, באותו שבוע, ערוץ 10 שידר קדימונים לקראת ראיון עומק עם מני נפתלי, אב הבית של נתניהו שתובע אותו. ברגע האחרון בוטל השידור.
ד. פטרונו של נתניהו, שלדון אדלסון, קנה את אתר nrg ואת העיתון “מקור ראשון.
ה. לפי תחקיר שנערך על אתר וואלה, בבעלות שאול אלוביץ’, האתר מעלה באופן מגמתי ובוטה כתבות התומכות בזוג נתניהו, ומדיר כתבות נגדם. התחקיר כולל ציטוטים מעורכים וכתבים באתר, שמעידים כי יש הוראה ברורה לתמיכה בנתניהו. זו כנראה תוצאה של החלטתו של נתניהו לא ליצור תחרות מול בזק, הנמצאת בבעלותו של אותו אלוביץ’.

סטטוס: לנתניהו יש היום בכיס הרבה יותר מ”ישראל היום. עוד על התקשורת בסעיפים הבאים.


כלי התקשורת, שהיו אמורים להיות כלבי השמירה של הדמוקרטיה, הופכים אחד אחד לעכברי אשפתות. אגב, אנחנו כבר במקום 96 במדד חופש העיתונות העולמי, מיד אחרי בוליביה, זמביה, מונגוליה וכווית.

10. חוק קרן נויבך– אמצע הלילה, כולם ישנים, רק ח”כ אייכלר והשר אקוניסמעבירים לבדם סעיף בחוק רשות השידור שאוסר הבעת עמדה. הסעיף מיועד למנוע ביקורתיות ממעט אנשי התקשורת שעוד מעזים, ובראשם קרן נויבך.

סטטוסנתניהו ביטל את הסעיף, וייתכן שממילא אינו רלוונטי לנוכח סגירת הרשות, אך המסר המאיים כלפי עיתונאים בהחלט עבר.

11. סגירת רשות השידור – ב-2005 הוחלט על הפרדה בין רשות השידור לפוליטיקאים, ולכן עד היום ערוץ 1 ורשת ב’ הרשו לעצמם להיות ביקורתיים.הרשות נסגרת בצהלות שמחה על ביטול האגרה, ובמקומה יוקם תאגיד שאמור להיות עצמאי. אבל במתווה החדש הממשלה תשלוט על הרשות בעקיפין, על ידי הקצאת תקציבים ומינוי בכירים.

סטטוס: אכן יש צורך ברפורמה, אבל התאגיד ששידוריו יתחילו באפריל 2016, לא יהיה עצמאי כמו שהיתה הרשות. מינוי חברי מועצה בלתי תלויים בוטל, והתאגיד יחיה מתקציבי ממשלה. עדות ראשונה להתפוררות היא עזיבת איילה חסון, מנהלת חטיבת החדשות שלא חוששת לשאול שאלות קשות.

12. העין השביעית נעצמת – מי שרוצה לדעת מה התקשורת מסתירה מאתנו, כמו למשל מי משלם ל-ynetכדי לפרסם תוכן “חדשותי”, צריך להיכנס לאתר העין השביעית. הבעיה היא שלאחר 20 שנה שהאתר (לשעבר עיתון) קיים בזכות מימון של המכון הישראלי לדמוקרטיה, המכון סוגר את הברז.

 סטטוס: לא ברור אם האתר ישרוד, בינתיים הוא מנסה לגייס תרומות.

13. ימים של שקיפות – תומר אביטל, לשעבר כתב הכנסת ב”כלכליסט” וכיום עיתונאי עצמאי שהקים את פרויקט 100 ימים של שקיפות, חושף בפרויקט הרבה מסודות הכנסת והממשלה. בכנסת לא אוהבים שקיפות, מפני שהם התקשו להסביר מדוע שללו ממנו את אישור הכניסה לכנסת למרות תעודת העיתונאי שלו.

סטטוס: אביטל והתנועה לחופש המידע עתרו לביהמ”ש כדי להבין למי יש אישור כניסה ולמי לא. בינתיים, לאנשי עסקים כמו רמי לוי יש אישור כניסה.

14. תובעים עיתונאים– השרה רגב תובעת 10 מיליון שקל מערוץ 10, על החשיפה של הטיית מכרז ותיאום גרסאות עם עוזריה. השר בנט תובע את העיתונאי דרור פויר במיליון שקל על ציוץ בטיוטר, שהיה די קרוב לאמתח”כ אורן חזן תובע מיליון שקלמעמית סגל, כתב ערוץ 2 שחשף את מעלליו בקזינו בבולגריה. שרה נתניהו תבעה את בן כספית ו”מעריב” על פרסום פיטורי הגנן. ללא קשר לשאלות אם התביעות רלוונטיות, מי משלם עליהן ואם התחקירים נכונים – אין ספק שתביעות כאלה מרתיעות כתבים שעלולים לשלם הוצאות משפט, ומרתיעות כלי תקשורת מביצוע וחשיפת תחקירים.

15. תוקפים עיתונאים – עדויות מצולמות של תקיפת עיתונאים גם בידיתושבים זועמים וגם בידי כוחות הביטחון, הפכו לעניין של שגרה. מעבר לאלימות עצמה, התופעה עלולה לפגוע בחופש העיתונאי.

16. חוקרים עיתונאים – גיא לרר, מגיש התוכנית צינור לילה בערוץ 10, נחקר במשטרה על כתבה שעלתה בתוכנית. הכתבה עסקה במעצר של עו”ד ברק כהן מכיוון שכתב שיר על שוטר והעלה אותו ליוטיוב. במקרה אחר, מרטין לז’ן, עיתונאי גרמני, נחקר בחשד למעורבות פוליטית בשטחים, ואף הורחק מישראל לעשר שנים.

17.   לא נוגעים בגז– למתווה הגז מוקדש הפרק הבא, אבל מבחינה תקשורתית החשיפה אליו מעוותת. עדות של עו”ד גלעד ברנע מספרת עד כמה מורכב לעורר את התקשורת למחדלים העצומים. אגב, ליצחק תשובה 20 אחוזים ממניות ערוץ 2, מה שרומז איך כלי התקשורת הגדול במדינה מציג את הנושא. תוסיפו את הידידות שלו עם נוני מוזס, הבעלים של ynetו”ידיעות אחרונות”, את כלי התקשורת שאוהדים את רוה”מ, ונשארנו בערך עם ערוץ 10 ו”דה-מרקר”.

סטטוס: יחסית לנושא הכלכלי החשוב בדורנו, הנושא כמעט ולא סוקר בתקשורת במשך שש שנים מאז גילוי המאגרים. גם כשהיה סיקור, הוא היה חד צדדי. רק בנובמבר 2015, רגע לפני אישור המתווה, התעוררו ערוץ 1 עם תחקיר מעמיק, וערוץ 10 עם סדרת כתבות.


אפשר להסכים עם המתווה ואפשר להתנגד לו, אבל מה שבטוח – החלטות כאלה צריכות להתקבל בצורה רחבה ושקופה ולא על ידי רוה”מ לבדו. 39 ישיבות עם חברות הגז לא תועדו. היו מניפולציות, הסתרות ועקיפת סמכויות כדי למנוע מאתנו לדעת, ומהאחראים על הנושא להשפיע אפילו במילימטר על ההחלטות.

18. עריפת ראש– יו”ר רשות החשמל, אורית פרקש-הכהן, התנגדה למתווה הגזופוטרה מיד. תהליך הפיטורים הסתבך מבחינה משפטית, אז הוחלט לפרק את הרשות כולה ולהעביר אותה תחת סמכות שר האנרגיה שטייניץ.

סטטוס: ה- OECD וארגונים בינלאומיים נוספים הביעו התנגדות למהלך, לנוכחר ערבוב פוליטיקה עם החלטות מקצועיות. אבל ה-OECD לא קובע.

19. העברת סמכויות– פרופ’ דייוויד גילה, המנהל לשעבר של רשות ההגבלים העסקיים, התנגד למתווה בשל חוסר התחרותיות ואי היכולת לפקח על המחירים.הוחלט להעביר את הסמכויות שלו לדרג פוליטי, ובתגובה לכך הואהתפטר. גם לשר האוצר סמכויות פיקוח על המחירים, אך הוא החליט שלא לעסוק בנושא, והסמכויות עברו לנתניהו.

סטטוס: הסמכויות של פרופ’ גילה מועברות לקבינט המדיני-ביטחוני, שם ניתן לקבל החלטות תחת מעטה סודיות. במקביל הוקם צוות ליישום המתווה אבל הרשות להגבלים עסקיים ורשות החשמל לא הוזמנו אליו. נתניהו מחזיק בסמכויות של כחלון, ומסרב להעביר אותן לשר אחר, ואגב גם שלח את מקורבולמו”מ עם מצרים ללא הרגולטורים.

20. סעיף 52 – כדי שהסמכויות של פרופ’ גילה אכן יועברו לדרג פוליטי, היה צורך בחתימת שר הכלכלה דרעי, שעליו הופעלו לחצים כבדים. בחתימה זו היה אמור לאשר שקיימת סכנה ביטחונית או מדינית אם לא יעבור המתווה. משרד הביטחון הודיעשלא ידוע לו על סוגיה שכזו. גם נתניהו הודהשכל הסיפור נועד רק בשביל לפתור את עניין החתימה. ראש המועצה לביטחון לאומי נתן חוות דעת ביטחונית לטובת המתווה, ושבועיים לאחר מכן קיבל מרוה”מ מינוי לראשות המוסד.

סטטוסדרעי סירב לחתום, אז הוא התפטר והעביר את הסמכויות שלו לנתניהו שחתם במקומו, למרות ההמלצה של ועדת הכלכלה שלא לאשר. כמו כן, שידורי הדיונים בוועדת הכלכלה הופסקו באופן חריג.

21. העלמת חלופות – נתניהו ודרעי טענו שאין אלטרנטיבה למתווה, אף שהשר להגנת הסביבה אבי גבאי העלה חלופה.

 סטטוס: לא נערך דיון אחד בחלופה שהציע גבאי. כמו כן נשללה זכותו לבטא את דעתו בוועדת הכלכלה, שם הציג ביקורת מרוככת בגבולות שהציבו לו.

22. שתיקה יפה לחכמים – בחודשים האחרונים כולם כבר מבינים שלא משתלם לצעוק “המלך עירום”. המתווה הופך לתפוח אדמה לוהט, כולם בורחים ממנו ושרים נמנעים מראיונות. מלבד כחלון, גם השרים יואב גלנטוחיים כץ בקשו להיות מחוץ למשחק בשל ניגוד עניינים. לא זכור מתי ניגוד עניינים הפריע אי פעם לנבחרי ציבור, ופתאום זה קורה בצרורות. אבי ליכט, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, הזהיר שיצירת מונופול היא סכנה לדמוקרטיה, אך זה היה לפני שנה ומאז הוא שותק.ראשי מערכת הביטחון שתקו ולא הופיעו לדיוניםאף שהוזמנו.

סטטוס: בעבר עוד היה מי שהעז, אפילו מתוך הקואליציה, אבל כיום כולם מיישרים קו ולא מעזים לפצות פה.

23. מונופול – מונופול פרטי בתחום האנרגיה הוא כוח אדיר ששולט במו”מ, ומשאיר מחוץ למשחק את אנשי המקצוע, רוב הפוליטיקאים, התקשורת והציבור. יעיד על כך גם דו”ח חמור של מבקר המדינה. יעידו מניפולציות שונות ומשונות, כמו הניסיון לשכנע את ח”כ אורלי לוי ללכת לבת מצווה במקום להצבעה על המתווה. יש בכלל מי שטוען שכל מה שצריך זה לקבוע מדיניות ובכלל לא לנהל מו”מ עם החברות. אבל שימו לב לזה: לפי המתווה בעשר השנים הקרובות אי אפשר לשנות את המדיניות, וכך סמכויות הכנסת מוחלשות לעשור הקרוב.

24. משתיקים גם את הציבור – שלוש דוגמאות:

א. גם כשקיימו שימוע ציבורי יחיד, הפכו אותו לקרקס. ראשית, הארגונים הוזמנו בהתראה של יום אחד, כמעט בלי יכולת להתכונן. שנית, חברות הגז עצמן הגיעו להציג את טיעוניהןעל חשבון הזמן של הארגונים. שלישית, שידור השימוע הופסק באמצע, ונציגי הממשלה יצאו מהאולם לפני סיומו.
ב. מיד לאחר אחת ההפגנות הגדולות נגד המתווה, מארגני ההפגנות ברחבי הארץ קיבלו צווי הרחקה מאזורי ההפגנה לשבועיים. בהתאם, תחנות המשטרה ברחבי הארץ הפעילו אותו עונש לא פרופורציונלי כלפי המארגנים שפעלו על פי חוק. כמו כן הערימו קשיים לאשר הפגנות המשך.
ג. במשמרת מחאה מצומצמת וחוקית מול שגרירות ארה”ב, שם התארחו נציגי נובל אנרג’י ופוליטיקאים – שוטרים אספו לניידת את מארגן המשמרת, נסעו אתו למקום מרוחק ואמרו: “אין לך מושג עם מה אתה מתעסק… צא, לך ואל תחזור למקום.

סטטוס: המחאה נגד מתווה הגז שקטה ומנומסת יחסית לגודל האירוע, אך המשטרה מענישה ומאיימת בצורה חסרת פרופורציה.


תפיסת עבריינים וטרוריסטים זה חיובי, השאלה מתי זה עובר את הגבול ופוגע גם באוכלוסייה נורמטיבית.

25. מחטטים לנו בוואטסאפ – בעקבות חוק נתוני התקשורת שעבר לפני כמה שנים, המשטרה מבצעת מעקב אחר הסלולרי שלנו. מתברר שהמעקבים הם לא רק אחר עבריינים כבדים, ולא רק בתחום העבירה על החוק. אחד המקרים שנחשף הוא חיפוש דעות פוליטיות ימניות בהודעות פרטיות של חיילים, בחקירה על הכאת מחבל.

26. יחטטו לנו גם בחשבון הבנק – יוזמה חדשה תיתן לרשות המסים אפשרות להיכנס לחשבונות בנק של כל אחד מאתנו. עד היום רק מי שחשוד בעבירות מס היה חשוף לכך, נראה שבקרוב כולנו.

סטטוסהנושא נמצא בדיונים ראשוניים בוועדת חוקה, חוק ומשפט.

27. יותר מעצרים – בתוך שנה עלו מספר המעצרים ב-24 אחוזים. מעל 80 אחוזים מהמעצרים לא מגיעים לכתבי אישום, כלומר כמות עצומה של מעצרי שווא. מדובר בעלייה מתוכננת במסגרת תוכנית עבודה של המשטרה, ולא בגלל עלייה בפשיעה.

28. מעצרים מנהליים – פעילי ימין נעצרים בתקופה האחרונה בצווים מנהליים. מה שמתחיל במעצר של קיצונים, יכול בקלות להתרחב למתונים ובעצם לכל אחד מאתנו. מעצר מנהלי מיועד לשעת חירום, ללא צורך בהוכחת חשדות, למשך חצי שנה ללא משפט, ועם אפשרות הארכה בלתי מוגבלת. עשרה פעילים נעצרו במקרה אחד, שני עצורים במקרה אחר, וגם מעצר יחיד ועוד אחד. כל זאת אף ששר הביטחון יעלון הודיע כי הם מסוגלים להביא פעילים אלה למשפט.

29. חקירות שב”כ ומעצר של ההורים – מעבר למעצר פעילים פוליטיים, המשטרה עוצרת גם את הוריהם. לאחר שכמה צעירות נעצרו בחשד להסתה בזמן ארגון הפגנה, נעצרו גם הוריהן אף שלא היו קשורים להפגנה, כדי להפעיל לחץ על העצורות. במקרים אחרים התגלה כי השב”כ מפעיל שיטות חקירה בסגנון השטאזי על פעילים בדואיםועל פעילי תג מחיר.

סטטוס: היועץ המשפטי לממשלה קבע שמותר לעצור בן משפחה רק אם הוא קשור ישירות לביצוע העבירה, אך מתברר שהמשטרה לא נוהגת כך. לגביחקירות בעינויים, מתברר שהשב”כ מרחיב את ההגדרה את מי מותר לענות בחקירה.

היועץ המשפטי לממשלה קבע שמותר לעצור בן משפחה רק אם הוא קשור ישירות לביצוע העבירה, אך מתברר שהמשטרה לא נוהגת כך.

30. מעצבת תרבות– השחקן נורמן עיסא סירב להופיע בבקעת הירדן מטעמי מצפון. שרת התרבות מירי רגב דרשה לחייב אותו להופיע בניגוד לרצונו, ואיימה לשלול את תקציב התרבות מהתיאטרון בניהולו. במקרים אחרים איימה כי תשלול גם את תקציב פסטיבל ירושלים, כשפרסם כי יקרין סרט על יגאל עמיר, ואת תקציב סינמטק ת”א על הקרנת סרטים על הנכבה.

סטטוס: פסטיבל ירושלים ביטל את הקרנת הסרט, אף שפוליטיקאים לא אמורים להתערב בתוכן. במקרה של עיסא, רגב ירדה מהעץ וקיימה אתו שיחת פיוס והבהרה.

31. צעדים לעצירת הטרור– בעקבות התגברות הטרור משני הצדדים, משרד המשפטים מקדם חוקים שיגבירו את כוחו של השב”כ – הארכת המעצרים, הקשחת החקירות והגבלת ההגנה. אין מדובר בפלשתינים, אלא ביהודים וערבים אזרחי ישראל. בתחילה החוקים עלו כדי לעצור את הטרור היהודי, אך מאז שהחל גל הטרור הכוונה היא לפעול גם נגד הטרור הערבי. בנוסף, מירי רגב מנסה למנוע מאזרחים לקבל ייצוג משפטי; ארדן מחזיר את חוק המישוששיאפשר חיפוש גם על גופו של מי שאינו חשוד; בצלאל סמוטריץ’ רוצהלסגור מסגדים; נתניהו בודק שלילת אזרחות לתומכי טרור והדחת ח”כ המביע תמיכה בארגון טרור.

סטטוס: טוב שמנסים לעצור את הטרור, ואכן, כמה חוקים נמצאים בהליכי חקיקה. הסכנה היא הרחבת המושג טרור, והיכולת של המדינה להרחיב את סמכויות השב”כ לטיפול במגוון רחב של עבירות, שתביא ליד קשה גם לחיים האזרחיים. סימן אפשרי לכך הוא המפכ”ל החדש שהגיע מהשב”כ, ומתכוון להפוך את המשטרה, גוף שאמור לתת שירות לאזרחים, לארגון הדומה לשב”כ ולצה”ל.

32. מידע אישי של פגועי נפש– מידע אישי על מצב הנפש של פגוע נפשיתיועבר לקופות החולים ללא ידיעתו, אלא אם הוא מודע לזכותו וידרוש סודיות רפואית. במקרה כזה הטיפול בו יתעכב.

סטטוס: הנוהל עבר במסגרת הפרטת שירותי בריאות הנפש.

33. מאגר גנטי גם למבוגרים – לנוכח הקמת המאגר הגנטי לכל תינוק, יוקם מאגר גם למבוגרים, ובתור התחלה אין חובת השתתפות. בניגוד למאגר הביומטרי שבו מחזיקה המדינה מידע שאת רובו אנחנו יודעים על עצמנו, במאגר הגנטי המדינה תחזיק מידע שאנחנו לא יודעים על עצמנו.

סטטוס: הנושא נמצא עדיין בתהליך חשיבה ראשוני.

34. דגימת קול –שירות בתי הסוהר לוקח דגימת קול מאסירים, לצורך מעקב אחר השיחות שלהם גם לאחר השחרור.

סטטוס: המערכת כבר מופעלת בבתי הסוהר, וכרגע משרד המשפטים מעגן את המערכת בחקיקה. גם כאן הבעיה היא האפשרות שזה יגלוש לכלל האוכלוסייה, כפי שנעשה עם טביעות האצבע ודגימת דנ”א.

35. חובה לחנך לשלום – הצעת חוק של ח”כ גילה גמליאל תחייב הורים לחנך לשלום, סובלנות וידידות בין כל העמים והדתות. אלה ערכים שנלמדים בבית ספר, אבל בהצעת החוק מדובר על חינוך בבית, והתערבות של בית משפט ועובדים סוציאליים במשפחות שאינן מחנכות לערכים אלה.

סטטוס: בעקבות פרסום ההצעה בתקשורת שונה החוק ולא קודם מאז.


הפרדת הרשויות מבזרת את הכוח ויוצרת איזון ויציבות. זה שנים הממשלה מחלישה את הרשות השופטת על ידי איומים, חקיקה ודה-לגיטימציה ציבורית.

36. תמריצים לשופטים תמורת פסקי דין – לשר לביטחון פנים, גלעד ארדן ,יש רעיון חדש – קידום שופטים לפי פסקי הדין שלהם. אמנם הנושא המדובר הוא זריקת אבנים, אבל מדובר בהתערבות בוטה של הפוליטיקה בעצמאות מערכת המשפט, וניסיון להשפיע על החלטות.

סטטוס: נשיאת ביהמ”ש העליון מתחה ביקורת קשה על הרעיון. ארדן הודיעשיקדם את היוזמה למרות הביקורת.

37. היועץ המשפטי לממשלה– היועץ נותן לממשלה קווים מנחים ולפעמים מגביל את יכולותיה. בימים אלה נבדקת האפשרותלפצל את תפקידו כדי להחליש את כוחו. בנוסף, בעקבות פסילת מינוי גל הירש למפכ”ל, נתניהו רמז: “תהליך המינויים אצלנו הוא קשה, מתמשך, פוגעני וללא ספק ראוי לבחינה מחודשת”. אגב, לולא תהליך בדיקה שכזה, פואד היה יכול להיות היום נשיא.

סטטוס: על פני השטח אין כרגע פעולות בנושא. שקד אמרה כי אינה יכולה לפצל את תפקיד היועץ כרגע, ולא ידוע על יוזמה לשינוי תהליך מינוי בכירים, אך סביר שהצעדים ייחשפו בקרוב.בינתיים, יש מועמד יחיד ללא תחרות למינוי יועץ חדש – המועמד מטעם רוה”מ, אביחי מנדלבליט.

38. התקפות של פוליטיקאים על שופטים– ח”כ מוטי יוגב טען שצריך להרוס את בג”צ עם טרקטור. חודשיים לאחר מכן תקף בצורה חסרת תקדים את השופט עוזי פוגלמן וטען שהוא חבר לאויבינו. מעניין שדווקא במקרה הנ”ל הממשלה יכולה להאשים את עצמה ולא את בימה”ש. ההתקפה המשיכה מצד ח”כ יריב לוין, ולאחר מכן השרה שקד הגיבה בדרך מרוככת יותר. התגובה של שרת המשפטים שוברת את הגבול הקריטי בין הדרג הפוליטי הממונה על מערכת המשפט, לבין השופטים עצמם, כפי שעשתה גם כשהגנה על קצין צה”ל במשך חקירה וכשנפגשה עם אמו של עצור. התקפות כאלה (ויש עוד רבות) יוצרות לגיטימציה ציבורית להחלשת מערכת המשפט. מנהל בתי המשפט פנה ליו”ר הכנסת בדרישה למנוע את המשך ההסתה.


יחסי החוץ של ישראל מתערערים באופן מכוון תוך הפצת שקרים. אחד המאפיינים של משטר דיקטטורי הוא יחסי חוץ גרועים עד כדי ניתוק מהעולם, לצורך פרופגנדה של “אנחנו נגד העולם”, ליצירת פחדים מצד אחד וגאווה לאומית מצד שני. אוכלוסייה מפוחדת וגאוותנית לא מתקוממת נגד המשטר שלה, ואם כן – היא נחשבת לגיס חמישי. המצב של ישראל רחוק מאוד מהדיקטטורות הקיצוניות, אבל החבילה ברורה – העולם נגדנו + פחד + גאווה לאומית + השתקת דעות אלטרנטיביות. אלה רק כמה אירועים לדוגמה:

39. צרפת– נתניהו התארח בצרפת וקרא ליהודי הקהילה לעלות לישראל, לנוכח האירועים האנטישמיים. זה אולי נשמע לנו סביר, אבל ממש לא מקובל ביחסים בין מדינות לקרוא לאזרחים לעזוב את מדינתם, ואכן צרפת נזפה בנתניהו. כל זה לאחר שנשיא צרפת ביקש מנתניהו שלא להגיע לצעדת המנהיגים נגד הטרור, אך נתניהו הגיע. מהצד השני, ישראל נזפה בשגריר הצרפתי על הצעה להציב משקיפים בהר הבית.

סטטוס: מתרחקים מאחת הידידות הטובות של ישראל.

40. ארה”ב– עומק השפל ביחסים עם ארה”ב מסכן את הגב הביטחוני של ישראל ואת ההגנה שלנו באו”ם, ואף מקרב אותנו למדינה דו-לאומית. אנשי המודיעין יודעים זאת ושותקים.

41. ניתוק מהאיחוד האירופי – מצד אחד האיחוד מקשיח את היחס לישראל, בין השאר על ידי חרם כלכלי סמלי. מצד שני ח”כ לשעבר ינון מגל קידם חוק שימנע כניסה לישראל ממי שקורא לחרם.

סטטוס: הממשלה הפסיקה את הקשר עם האיחוד בנוגע למו”מ מול הפלסטינים, ואף בוחנת אפשרות לתבוע אותו בעקבות החרם על מוצרי התנחלויות. החוק של מגל עבר בקריאה טרומית. במלים אחרות – ניתוק הדדי אך סמלי כרגע. אגב, קשרי המסחר עם האיחוד האירופי מהווים כשליש מסחר החוץ של ישראל, בנוסף לשיתופי פעולה מדעיים, ביטחוניים ועוד. יש מה להפסיד.

42. משרד החוץ לא מתפקד– טענות קשות בתוך משרד החוץ מספרות על כאוס, אווירה קשה, ייאוש וחשדנות. עיקר הבעיה היא שזה נעשה בצורה מכוונת, כפי שמתואר בתחקיר הזה מדקה 20:04. סמכויות המשרד מחולקות בין שרים, וחסרה מדיניות וראייה כוללת – היחסים עם רוסיה באחריות השר אלקין, מדינות ערב באחריות סגן השר קרא, וכן הלאה לשרים נוספים.


43. המאגר הביומטרי– הרשות הביומטרית עוברת על החוק בכך שהיא מחזיקה מידע בשטחי אחסון של חברות פרטיות. מבקר המדינה כתב דו”ח חמור על המאגר, המפקפק בצורך להקים אותו, מציג בחינת חלופות לקויה, ציוד פגום ועוד. הוועדה המפקחת על המאגר המליצה להוציא תעודות חכמות עם תמונה אך ללא טביעת אצבע.

סטטוס: על חודו של קול הוארכה תקופת הפיילוט עד מרץ 2016, כולל טביעת אצבעות. האח הגדול עוקב.

44. מהפייסבוק לכלא– מתרחבת התופעה של מעצר על התבטאויות ברשת. אמנם על סטטוסים מזעזעים, אבל זכותנו להביע את עצמנו בצורה מזעזעת. למשל:

א. גלעד קליינר נעצר פעמיים לאחר שהביע הזדהות עם הרוצח ישי שליסל.

ב. חגי עמיר נעצר כי ייחל להיעלמותו של הנשיא מהעולם.

ג. על עו”ד ברק כהן נאסר לפרסם סטטוסים על מנהלי הבנקים. גוגל ישראלהסירה את האתר שהקים “באים לבנקאים” מתוצאות החיפוש ופייסבוק ישראל הסירה את העמוד.

ד. נעצר צעיר שהתבדח בפייסבוק על המצב הביטחוני.

ה. שלמה בשן זומן לחקירת השב”כ לאחר סטטוס שבו הביע זעם על חקירת נערי תג מחיר.

סטטוס: היזהרו בפייסבוק, המשטרה עוקבת.

45. השתקת האקדמיה – מרצים באקדמיה כבר פוטרו על התבטאויות שונות, אבל הפעם בסך הכל מדובר בשאלה במבחן באוניברסיטה העברית. השאלה הציגה דילמה משפטית עם דמיון למציאות (כפי שקורה הרבה במבחני הפקולטה למשפטים), ואף דמיון לשרה מירי רגב. רגב זעמה ודרשה לפטר את המרצה.

סטטוס: המרצה לא פוטר, אך היה בכך העברת מסר ברור לאקדמיה.

46. חוק הלאום חוזר – מאחורי הכרזה על מדינה יהודית (הרי כבר הכריזו עליה ב-1948) מסתתרת הפיכה של מי שאינו יהודי לאזרח סוג ב’ לפי חוק. זהו חוק יסוד שיהווה בסיס לאפליה בתקציבים ובזכויות, ויבטל את אחד העקרונות של הדמוקרטיה – הגנה על המיעוט.

סטטוסרוה”מ הכריז על החזרת החוק, ומפלגת כולנו הצהירה שלא תאפשר ניסוח קיצוני שלו.

47. חוק העמותות חוזר– ח”כ לשעבר ינון מגל העלה הצעת חוק שתחייב ארגוני שמאל ב-37 אחוזים מס. ח”כ יואב קיש יזם חוק שיאסור על משרדי ממשלה לשתף אתם פעולה, ושר הביטחון כבר עושה זאת בפועל. לפי הצעת חוק של ח”כ בצלאל סמוטריץ’ הם יותויגו כסוכן זר, כלומר ארגוני שמאל אינם חלק מהמדינה. משרד המשפטים מקדם חוק שיחייב את הארגונים בכללים נוקשים בשקיפות ובזיהוי של הארגון, ויקשה עליהם לקדם מטרות. כביכול יש הצדקה להחלשת ארגונים שמקבלים מימון ממדינה זרה, אבל ברור לכל הנוגעים בדבר שהוא נתפר לארגוני שמאל, מפני שאותו משרד משפטים מעניק פטור מדיווח לארגוני ימין, והתנחלויות מקבלות פטור ממס על תרומות מתורמים אמריקאים.

סטטוס: מבין ארבע ההצעות, עברה בוועדת שרים לחקיקה  הגרסה של משרד המשפטים. ח”כ סתיו שפיר פנתה לשרת המשפטים (שאגב, מקבלת תרומות מעבריין) בדרישה לחשוף את הסיבה לפטור לארגוני ימין לעומת הקשחת התנאים לגופי שמאל.

48. הגבלת שימוש במקום – הצעת חוק שנותנת למשטרה את הכוח להשתלט על מקום פרטי כאשר יש חשד לביצוע פשע. עצירת פשעים זה נהדר, אבל גם כאן יש אפשרות לזליגה של הסמכויות למקומות שאינם פליליים.

סטטוס: הוחל דין רציפות על החוק, והוא עתיד לעבור מהממשלה הקודמת לנוכחית.

49. חוק בוררות חובה– לאחר הבחירות נתניהו ניסה להחזיר לחיים את החוק למניעת שביתות במקומות עבודה חיוניים, כלומר לשלול זכות בסיסית של עובדים כגון אחיות וכבאים. כחלון התנגד והנושא לא נכנס להסכמים להרכבת הממשלה.

סטטוס: השר שטייניץ חיכה לרגע הנכון כדי לחזור לנושא, ובעקבות טענות כלפי חברת חשמל בזמן הסערה חזר לקדם את החוק.

50. פקחים עירוניים – פקחי עירייה מקבלים סמכויות של שוטרים, וללא הכשרה מתאימה עלולים לפגוע באזרחים. למרות ביקורת קשה על הפרויקט מטעם ועדה משטרתית, הפרויקט הוארך ללא דיון בכנסת ובציבור.

סטטוס: הפיילוט, שהתחיל ב-13 רשויות מקומיות, הורחב ל-55, וכיום נמצא לקראת הפיכתו לקבוע.


אפשר להמשיך עם אלימות המשטרה בהפגנות הקהילה האתיופית, קיצוץ עמוק בפנסיות ללא שקיפות, שאיפה לחוקה בסגנון התנ”ךחוק לפסילת מועמדים לכנסת ועוד ועוד – אך נסיים כאן ונביט בתמונה הגדולה.

אין כאן מקריות. אם יש מגמה – היא מתוכננת.

הפגיעה המתמשכת ביסודות הדמוקרטיה גובלת בביטולם:

מנגנוני פיקוח וביקורת – האופוזיציה, רשות החשמל, המועצה לתכנון ובנייה, הרשות להגבלים עסקיים ועוד – חלקם מוחלשים, וחלקם מבוטלים לגמרי.

הפרדת רשויות וביזור הכוח – הרשות השופטת והמחוקקת נפגעות ומוחלשות באופן עקבי, ובמקביל הממשלה ובייחוד ראשה צוברים סמכויות רבות ומתערבים בעבודת שתי הרשויות האחרות.

פלורליזםוחופש הביטוי – השתקת האקדמיה, התרבות, התקשורת והציבור.

שקיפות– ועדת שרים לחקיקה חסויה, מתרבה ההסתרה במגוון תחומים.

זכויות המיעוט– מעבר להסתה מתמשכת, מיעוטים ייפגעו מאוד מחוק הלאום.

הזכות להתאגדות ומחאה– נפגעת על ידי איסורים שונים.

הזכות לפרטיות – נפגעת על ידי אמצעי אכיפה אגרסיביים מצד אחד, ומצד שני מאגרי מידע ביומטרי, גנטי וקולי.

לעומת כל אלה, אין אף מהלך מאזן בכיוון ההפוך של חיזוק ויצירת מנגנוני דמוקרטיה. מנגנונים כאלה יכולים להתפתח כמו שטכנולוגיה מתקדמת וכמו שכלכלה צומחת, אך בשנים האחרונות זה נעשה בדיוק בכיוון ההפוך ובקצב מתגבר. כלומר יש מהלך מכוון ומתמשך של הפיכת המשטר בישראל למשטר היברידי.

עד כאן עובדות. אחרי שנתיים וחצי של מעקב, תחקיר וכתיבה של שלושה פרקים, אני מרשה לעצמי לתת פרשנות, שאלות ותשובות.

איפה אנחנו? ומה זה משטר היברידי?

אנרכיה = הכל מותר, כולל מה שאסור.

דמוקרטיה = הכל מותר, חוץ ממה שאסור.

משטר היברידי / “דמוקטטורה” = הכל אסור, חוץ ממה שמותר.

דיקטטורה = הכל אסור, כולל מה שמותר.

טוב זה פשטני, אבל עוזר להבין שבמאה ה-21 העולם לא מחולק לדיקטטורות מצד אחד ולעולם חופשי מצד שני, אלא יש רצף של צורות שלטון. על הרצף הזה אנחנו זזים מהדמוקרטיה לכיוון משטר היברידי, כפי שקיים בחלק ממדינות אמריקה הלטינית, אפריקה והמזרח התיכון. זה משטר שמשלב אלמנטים של דמוקרטיה (בחירות וזכויות אזרח בסיסיות), ואלמנטים של משטר ריכוזי ונוקשה (הגבלות על התקשורת, ריכוז סמכויות, השתקת מתנגדים, ושלילת חלק מהזכויות האזרחיות). להסבר מדעי ומעמיק היכנסו לקישור הזה.

בעיר ספרטה, כ- 200 שנה לפני הדמוקרטיה היוונית, היה משטר היברידי – פעם בשנה בחירות, פעם בחודש אסיפה עממית, והפרדת רשויות וסמכויות בין שני בתי מלוכה ובין מועצה נבחרת. עם זאת, ילדים התגייסו לצבא בגיל שבע ושירתו עד גיל 30 תחת משטר נוקשה. האופי שלהם עוצב בהתאם לצרכיה של ספרטה, ורק לאחר מכן קיבלו זכות בחירה.

קיום בחירות נותן שקט לשלטון. אזרחים לא מורדים כלפי שלטון נבחר, אלא מקסימום מקיימים מחאות ומאבקים, או פועלים להחלפתו במסגרת בחירות. לעומת זאת, חרויות אחרות כמו חופש ביטוי, שוויון, חופש התאגדות וביזור רשויות – הם כאב ראש לכל סוג של שלטון. לכן פשוט לקיים בחירות מצד אחד, אבל מצד שני לפרק מנגנוני דמוקרטיה אחרים בטיעונים של לחימה בטרור או בפשיעה, יצירת משילות, קידום פרויקטים ו”טובת הציבור”. לא שאין צורך בהם, אבל לפעמים הם רק תירוץ וכיסוי.

המאה ה-21 מציבה אתגר גדול לכל שלטון – האינטרנט. המידע פתוח, זורם ברחבי העולם, ונותן לאזרחים יכולת להתארגן במהירות ובגמישות. הדוגמאות המוכרות שמפחידות משטרים דמוקרטיים הן אדוארד סנודןג’וליאן אסאנג’ ומחאות 2011. משטרים היברידיים מנסים למנוע זאת באגרסיביות – טורקיה ומצרים חסמו אתרים כמו יוטיוב וטוויטר, ובסין גוגל ופייסבוק לא קיימים. מדינות דמוקרטיות רכות יותר, אם כי היו תגובות היסטריות גםבארה”ב,ברזיל ועוד.

בישראל מלכתחילה קיימת דמוקרטיה ייצוגית, כלומר סוג בסיסי ונחות של משטר דמוקרטי. זאת לעומת דמוקרטיה ישירה (כגון שווייץ), דמוקרטיה השתתפותית (מגוון פרקטיקות המיושמות במדינות רבות) או דמוקרטיה דלרטיבית (תהליכי דיון של הממשל עם הציבור). מהמקום שישראל נמצאת בו, ובייחוד לנוכח המצב הביטחוני שלה והגדרתה כיהודית, קל מאוד לגלוש לשינוי המשטר בארץ.

האם אנחנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון?

לא.

להשוות את ישראל למדינות המזרח התיכון זה כמו לשחק בליגה השלישית – אנחנו מובילים בפער ניכר. אבל אנחנו לא הדמוקרטיה היחידה. בחירות מתקיימות בטורקיה, בלבנון, במצרים (מאז האביב הערבי) ובעירק (מאז נפילת סדאם). עם זאת, בטורקיה ומצרים השלטון ריכוזי, ובלבנון ועירק יש חוסר יציבות וכוחות פנימיים וחיצוניים שפוגעים באפשרות לקיים חברה חופשית.

אבל אם נתייחס ברצינות להגדרת המשטר כדמוקרטי, כלומר כזה שכולל מרכיבים נוספים כגון שקיפות, זכויות הפרט, חופש ביטוי, שיתוף ציבור, זכויות התאגדות וחופש דת – אין אף דמוקרטיה קלאסית במזרח התיכון, כולל ישראל. מעניין שהמחוז הכורדי בסוריה בונה מדינה עם דמוקרטיה ישירה ושוויון לנשים. אם הכורדים יקבלו עצמאות והפסקת אש, עוד יוכלו לעקוף אותנו במדדי הדמוקרטיה.

מצחיק להשוות אותנו למדינות כגון אלה, מפני שלישראל יש מורשת דמוקרטית מפותחת ויציבה בהרבה. אבל כיום ניתן לומר שכולן במזרח התיכון נעים על הרצף של המודל ההיברידי לצורותיו, כולל  ישראל.

ייתכן שזה בכלל יומרני לומר שבשכונה הזו יכולה להתקיים מדינה עם תרבות מערבית, משטר דמוקרטי וחברה פתוחה. יכול להיות שישראל פשוט נטמעת בתוך האזור, ואין לה יכולת להיות הדמוקרטיה היחידה בין משטרים היברידיים.

דמוקרטיה זה רק לשמאלנים?

נפריד בין שלושה זרמים – הימין הלאומני, הימין הדתי והימין הליברלי (בפועל יש חפיפה בינם כמובן). שני הזרמים הראשונים אינם נגד דמוקרטיה, אבל נקודת המבט שלהם שונה. מבחינתם, חירות היא ערך שצריך להילחם עליו במובן הקולקטיבי ולא הפרטי. גם ערכים כמו זכויות אזרח ושוויון חשובים, כל עוד אין סתירה בינם לבין הלאומיות.

לא תמיד חייבת להיות סתירה – למשל ארה”ב, מדינה שמרנית עם מדיניות כלכלית וביטחונית ימנית (באופן יחסי לדמוקרטיות בעולם), שומרת בקנאות על מנגנוני הדמוקרטיה שלה. אבל כשיש סתירה – רבים מוכנים לפגיעה בדמוקרטיה, בטח יהודים שנרדפו לאורך ההיסטוריה ונלחמו על אותה חירות קולקטיבית.

לעומת זאת, מנהיגי הימין הליברלי, בגין וז’בוטינסקי, דגלו בדמוקרטיה במובן הרחב שלה. בגין פעל כדמוקרט באופוזיציה ואף כרוה”מ. התקשורת בשנות ה-80 וה-90 היתה חופשית ופלורליסטית יותר מאשר בתקופת מפא”י, הבלמים והאיזונים על הרשות המבצעת (במחקר הזה, בעמ’ 35) עלו בצורה ניכרת בשנות ה-80, והליכוד קידם חקיקה בתחומים כמו שקיפותשוויון מגדרי ושיתוף הציבור. אגב, התנועה לדמוקרטיה ישירה הוקמה על ידי אנשי ימין ושמאל במידה שווה.

לפי מחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, ערכים דמוקרטיים מקובלים פחות בקרב דתיים-לאומיים וזרים לגמרי לחרדים. אך מצביעי ימין חילונים ומסורתיים דוגלים בדמוקרטיה לא פחות מהשמאל. זאת כל עוד אין סתירה עם ערכים לאומיים.

נתניהו הפך את הליכוד ללאומני יותר מאשר ליברלי, ותמיד בחר שותפים קואליציוניים שיתאימו לתוכנית שלו לריסוק המשטר הדמוקרטי. אלה היו מפלגות ריכוזיות שמנוהלות על ידי אדם אחד כמו ליברמן, לפיד וכחלון, או דתיות-לאומיות שבהן ערכי היהדות חזקים בהרבה מערכי הדמוקרטיה, או בעדיפות עליונה מפלגות חרדיות שבהן גם ההתנהלות ריכוזית וגם הערכים תואמים. נתניהו אינו חובר לשמאל לא מסיבות מדיניות-ביטחוניות, ואפילו לאו דווקא מעמדות כלכליות, אלא מכיוון שעם השמאל אי אפשר לרסק דמוקרטיה.

ארגוני ומפלגות שמאל מתייחסים לזכויות אדם ולא רק לזכויות אזרח, ובכך מרחיבים את היריעה לפליטים, מהגרים ופלסטינים, מה שמרתיע אנשי ימין. מעבר לזה, הם מתנהלים בצורה דמוקרטית, מבוזרת, תוך דיונים אין-סופיים וקושי לגבש אג’נדה משותפת. זה מקסים להתנהל ככה, אבל השמאל בישראל שכח להילחם, שכח שלאורך ההיסטוריה מי שניצח את המלחמה על הדמוקרטיה – לא עשה זאת בדרך דמוקרטית והומנית. כן, יש כאן סתירה, והשמאל צריך למצוא את האיזון כדי להצליח.

הוא צריך גם לזכור שקל להיות דמוקרט באופוזיציה ויותר קשה למי שנמצא בשלטון. וכמובן לדעת למצוא איחוד אינטרסים ושיתוף פעולה עם אנשי וגופי ימין-ליברלי כדי לנצח, ולא לחשוב שמאבק על הדמוקרטיה נמצא בבעלות שמאלנית.

מה יהיה?

הבשורה הטובה היא שהמצב הפיך. מה שבני אדם עשו – בני אדם אחרים יכולים להפוך. יש דוגמאות מהדיקטטורות הנוראות ביותר בהיסטוריה, שהפכו לדמוקרטיות מפותחות. הבשורה הרעה היא שהן קמו לתחיה על גבי חורבות שהשאיר משטר ריכוזי, ולאחר אירועים קשים שזעזעו את החברה. ובדיוק כמו כאב שיניים – כמה שנחכה, ככה הטיפול יהיה יותר כואב.

* מספר סייגים: יצא מחקר מעמיק של המכון הישראלי לדמוקרטיה, אך הוא נוגע רק לחקיקה ומתעלם משאר המרכיבים, ונכון רק לשנים 2009-2013. המכון גם מוציא מדי שנה את מדד הדמוקרטיה, שבודק סקרי דעת קהל.  כמו כן, תחקיר מצוין של אושרת קוטלר בערוץ 10, אבל נוגע רק להתנהלות של נתניהו.

תגובות

Send this to a friend