אחר צהריים אחד בקמפלה נכנסתי לאחת המסעדות הגדולות באזור הטקסי פארק. זה היה יום חם, מסוג הימים שנדבקים דרך הזיעה בגב ולא רוצים להיגמר. בדיוק סגרתי עסקה גדולה עם חברה גדולה והמחשבה על כמות המזומנים שהיא תכניס לי היתה מתוקה להפליא. בדיוק כמו שמחשבה כזו אמורה להיות. נשארו לי עוד 24 שעות עד הטיסה הביתה, שאמורות להתחלק באופן כמעט שווה בין ארוחות שחיתות לאורגיות.

בהחלטה של רגע ביקשתי מנהג המונית לעצור לי באזור הצפוף ביותר בעיר, במרכז העצבים של העיר הענקית הזו. נראה שככה זה, ככל שאתה עושה יותר כסף, אתה יותר נהנה להסתובב ליד אלה שאין להם.

ירדתי מהמונית והסתכלתי סביבי, מנסה להבין איך פשוטי העם האלה חיים, או ליתר דיוק – איך הם שורדים. האזור היה מלא במוניות שירות שחנו בצפיפות מחרידה ובעוד מוניות שניסו לפלס דרך ביניהן. על המדרכות ישבו רוכלים והציעו לקנות את העולם בתשלומים, או לפחות לקבל חתיכה ממנו במזומן.

בקרנות רחוב עמדו מטיפים שצרחו לכל עבר את דבר האלוהים וביקשו מהעוברים והשבים להלל אותו, ללא הצלחה יוצאת דופן. נראה שבעיר הענקית והסואנת הזו אנשים איבדו את התשוקה להתפלל והחליטו להיות הרבה יותר מעשיים. נשים גדולות ממדים סוחבות סחורה על הגב, על הראש ובידיים. חלקן מוצאות גם מקום לתינוק, שבאופן מפתיע שומר על שלווה יחסית.

בעלי חנויות עומדים על מפתן הדלת ומנסים לשכנע להיכנס ולהתרשם ממרכולתם. מרחוק נשמעת קריאת מואזין שמזכיר לכולם ש"אללה אכבר" ועל הכל מרחף שאון שכמוהו ניתן למצוא רק בעיר גדולה באמת. זוהי אפריקה.

החברה שלנו מתפתחת והכסף זורם כמו מים. יש כל כך הרבה דברים לגלות באפריקה. אם כבר גילו את הנפט ואת היהלומים אנחנו נגלה דברים אחרים, חשובים לא פחות. הכל תלוי במוטיבציה ובראש גדול. זה מה שאומר השותף שלי, שגיא. וכמו שהדברים מתגלגלים, נראה שהוא בסך הכל צודק.

***

אבל עכשיו כל זה לא חשוב. עכשיו אני רעב. ובשנתיים שחלפו מאז שפתחנו את העסק, אני לוקח ביסים גדולים מהחיים וכבר לא מתבייש לעשות גרעפס ליד אנשים.

הרעב והחום שילבו ידיים והובילו אותי בנחישות אל עבר מרכז קניות גדול וממוזג בצבע ירוק. אני נכנס לסופרמרקט ובעקבות הריח, מגיע לאזור של אוכל מוכן. האנשים כאן בוחרים אוכל לפי משקל ואוכלים בעמידה ליד דלפק. כמה עובדים עומדים לא רחוק משם ומוודאים שהסרט הנע יתקדם ללא עיכובים מיותרים. זה לא המקום לנקות בו את השיניים עם קיסם – כאן שבעים ויוצאים החוצה.

בבוקר אכלתי במלון הילטון. כשנכנסתי לחדר האוכל, היה לי קצת מוזר לראות את המלצרית עם מדים, אחרי שבלילה היא הגישה לי את עצמה על מגש. האוכל בבופה היה מפנק, מנות גדולות. שתשאיר בצלחת, שתקיא מרוב שטוב לך.

ועכשיו הייתי במקום שבו מגישים אוכל אחר לגמרי. כאן אוכלים אנשים מזיעים, אנשים שמתאמצים כדי להרוויח את ארוחת הצהריים שלהם בעמידה וחייבים לסיים אותה במהירות ולהמשיך הלאה. כי העבודה אף פעם לא נגמרת.

הזמנתי חצי עוף, אורז, תפוחי אדמה צלויים וסלט. כשסיימתי לאכול, ביקשתי מהעובד לארוז את מה שנשאר. אני לא יכול להציל את העולם, אבל יכול לעזור למסכן אחד ולגרום לו לשכוח עד כמה החיים שלו גרועים לכמה שעות לפחות.

יצאתי עם חמגשית עמוסה שהוספתי לה חתיכת לחם. ארוחת מלכים לכל מסכן ומוכה גורל באשר הוא. אפילו לסכו"ם דאגתי. אמא שלי צדקה כשאמרה שאני בן אדם טוב. כל מה שנשאר לי לעשות, זה להחליט מי הולך לקבל את הארוחה הזו.

***

ראשונים אני רואה את הילדים. הם תמיד גונבים את ההצגה. הם יושבים על המדרכה בצד השני של הכביש ומבקשים נדבות. הם מפנים את המבט לעברי ואני מזהה ילד וילדה כבני שש. הילד לובש מכנסיים קרועים וחולצה מלאה כתמים והילדה לבושה באופן דומה ומחזיקה תינוק בן שנה על הגב. הם נראים כל כך מסכנים שאני מחליט לתת להם את המנה, אבל בשנייה שאני מתחיל לצעוד לכיוונם אני קולט אישה זקנה יושבת על המדרכה לידי.

היא נראית בת 70 ומשהו. שיער אפור ומקורזל ועיניים עצובות שמגלות סודות. יש לה רק נעל אחת והרגל האחרת מכוסה בסמרטוטים ישנים. היא מושיטה יד רועדת אל עבר ההמון שממשיך בדרכו מבלי להתייחס אליה. זהו, המנה הזו הולכת להיות שלה. אני הולך לעשות לאישה הזו טוב על הלב. מגיע לה אחרי כל הסבל שהיא עברה בחיים.

בדיוק כשנראה לי שהחלטתי, אני שומע קול בכי חזק מאחורי. כשאני מסובב את הראש אני רואה עיוור כבן 50 שמחזיק קופסת קרטון ריקה ומתחנן שייתנו לו קצת כסף לאוכל. טוב, עם כל הכבוד לזקנה ולעיניים העצובות שלה, היא עדיין יכולה לראות. כאן יש לנו עסק עם מישהו שלא רק שהוא חי בזבל, הוא גם נאלץ לעשות את זה בחושך מוחלט. הוא מקבל את המנה. הוא אמנם לא יוכל לראות אותה, אבל אני בטוח שאת הטעם שלה הוא יזכור לפחות עוד כמה שבועות. אין עוד הרבה אנשים טובים כמוני בעולם. יש לי הרגשה שהוא הולך לזכור אותי.

אז אני מסתובב ומתחיל ללכת לכיוון שלו, כמעט מגיע אליו, כשאני מרגיש מכה על הרגל. אני מפנה את המבט למטה ורואה אדם קטוע רגליים שזוחל על הכביש. על כל אחת מהידיים שלו יש מגף ישן והוא מתקדם בעזרתן, סוחב את עצמו בין זרם המכוניות שנראה כי לא ייפסק לעולם. בסופו של דבר הוא הצליח לטפס על המדרכה ועכשיו הוא נותן לי מכות ברגל עם המגף שלו, מעווה את הפנים ומסביר לי שהוא רעב.

הלב שלי כבר שרוט ואני לא יכול יותר. גבירותי ורבותי יש לנו מנצח. אני מוסר לו את השקית והוא מודה לי בהתרגשות. הוא מוריד את המגפיים מהידיים ומתחיל לאכול במהירות, מסתכל מדי פעם לצדדים כמו חתול שמשוכנע שבעוד רגע הולכים לגנוב לו את הארוחה.

אני עוצר מונית שלוקחת אותי אל המלון ונכנס לג'קוזי עד שדיאנה וסוזן יגיעו. העוני הזה קשה ומלכלך ודביק. אחרי שאתה בא אתו במגע אתה צריך לשטוף את כל הגוף כמו שצריך, כדי שלא תידבק. אני נשען לאחור ועוצם עיניים, מנסה לנחש מה יש לארוחת ערב.

***

בטיסה הביתה, אני מתרווח במחלקת עסקים. בעוד חמש שעות אני חוזר לפגישות במשרד, לשיחות עם לקוחות, לאישה ולילדים. אז אני מנסה ליהנות ממה שנשאר מנסיעת העסקים הזו.

וכשהדיילת ניגשת אלי ושואלת עם חיוך אם כבר החלטתי מה אני רוצה מהתפריט, פתאום קופצים לי מול העיניים כל הילדים והילדות, הזקנות והעיוורים וקטועי הרגליים של קמפלה שזוחלים אלי עם מגף על הידיים ומסמנים לי שהם רוצים לאכול.

אבל זה עובר לי מהר. שום דבר לא יכול להרוס לי את התיאבון אחרי העסקה הזו. שום דבר.