חתולים הם בעלי החיים הכי אציליים/מגוחכים/גאונים/מטומטמים שיש, ויש בערך מיליון מהם ברחובות ישראל. לא מיליון בקטע של להגזים, מיליון המספר.

לא חשוב אם אתם אוהבים או שונאים אותם – הם שם. כמו סנאי לאמריקאים, כמו פרה להודים, כמו קנגורו לאלה שיש אצלם קנגורו. מעוררים התפעלות בעיני מבקרים מחו"ל ("אוווו, קאט און דה סטריט!"), וצורך בלתי נשלט להאכלה בקרב מקומיים בעלי תחומי עניין לא קונבנציונליים. הם נוברים בפחים, צדים ג'וקים, מתגנבים למכסי מנוע חמימים, צורחים בלילות ומביאים עוד ועוד מעצמם לעולם. סירוס ועיקור חתולי הרחוב היא הדרך ההגיונית היחידה לשמור על איזון בין העולם שלנו לעולם המקביל הזה, והיא דרך שהוכיחה את עצמה כיעילה לאורך שנים.

פתאום התברר שיש בעיה, שנעוצה בשחר ימי היהדות, ליתר דיוק בבראשית א', פסוק 22: "ויברך אותם אלהים לאמר פרו ורבו‏‏". מלכוד 22! מצד אחד צריך לתת להם להתרבות כי כך כתוב בתורה, מצד שני אסור לתת להם להתרבות כי אז יש הרבה מהם.

את הפתרון ההגיוני מספק, כרגיל, שר החקלאות אורי אריאל: הוא ישלח את כל החתולות למקום אחר, רחוק מכאן. בלי מענק שחרור, בלי הזדמנות לערער באו"ם, בלי עצירת מנוחה במתקן מדברי נעים. אפילו למבקשי מקלט בישראל יש תנאים טובים יותר.

אני רוצה לנצל את הבמה שניתנה לי כדי להתנצל בפני חתולי הרחוב:

אני יודעת שהחיים שלכם לא קלים. שלצד אנשים טובים שמאכילים ודואגים לכם יש גם אנשים פחות נחמדים שרק רוצים שתעופו להם מהעיניים. שבקיץ אתם מתים מצמא ובחורף אתם רטובים. שאתם נדרסים ונשארים למות באמצע הכביש. ואם לא די בכל זה, מגיע שר בישראל שרוצה להגלות אתכם כאילו הגירוש מגוש קטיף לא קרה מעולם.

רציתי שתדעו שאני אוהבת אתכם ושכל מי שיש לו לב ושכל ישר אסיר תודה על הנוכחות שלכם ברחובות, יצירות מופת קטנות ופרוותיות. אל תדאגו, לא ניתן לו לפגוע בכם. לא בלי מאבק.

בצילומים: מחווה מצולמת של אורי פינר לחתולי הרחוב