"יש לך זמן לשבת אתי קצת? אנחנו צריכים לדבר על כמה דברים".
אני חושב שזה אחד המשפטים הכי פחות אהובים עלי והכי שנואים על משפחות המטופלים שלי. היא מהנהנת בדממה ומתלווה אלי למשרד.
שבריר שנייה אחרי שאנחנו מתיישבים, לפני שבכלל הספקתי ממש להתמקם, היא מיד יורה: "אני יודעת שאתה רוצה לדבר אתי על אמא והתשובה היא לא, זה לא יקרה. אני לא מוכנה בשום פנים ואופן שהיא תעבור למחלקה הסיעודית".
משהו במבט שלה נע בין התרסה לתחינה. איך לעזאזל אפשר להגיד לאישה שאמא שלה, עמוד התווך של חייה, כבר לא באמת זוכרת מי היא, לא שולטת בצרכים שלה, לא יודעת אפילו איפה היא?
וזה לא שההבנה לא שם. זה ברור לשנינו, אבל הלב, הלב ממאן לקבל את המצב הזה, ופה אני קרוע, בין טובת המטופלת שלי להכלת בתה.
***
מטופלת אחרת שלי הידרדרה בכל המערכות – לא היתה מסוגלת להתלבש או להתרחץ לבד, תלויה בכיסא גלגלים, מבולבלת כל הזמן ובקושי מתקשרת עם הסביבה. שתי בנותיה סירבו לקבל זאת כמצב נתון והתעקשו להתייחס אליה כאל עצמאית וצלולה. מצד אחד אפשר היה להבין את הרצון והתקווה שאולי המצב בר שינוי ועם מספיק מאמץ, יהיה אפשר "להציל" אותה. מצד שני נדרשה הכרה שהמצב לא ישתנה, ההידרדרות ברובה אינה הפיכה וכל שניתן לעשות זה להקל עליה ולהתאים את הסביבה אליה במקום אותה לסביבה. התהליך שעברנו עם המשפחה היה ארוך, מאתגר ומלא רגישות, אך בסופו של דבר – טובת המטופלת עמדה מול כולנו, ורק כששיתפנו פעולה יכולנו לבצע שינוי.
לפעמים אנחנו מתנגחים ראש בראש, כשהילדים מזניחים את ההורים שלהם או מעכבים כל טיפול שיכול לעזור להם מסיבה שנעוצה ככל הנראה במערכת היחסים המורכבת שהיתה להם בעבר. ברגעים האלה אני מזכיר לעצמי שוב ושוב שאני לא יודע מה קרה ומה היה, וגם אם אני חושב (או אפילו בטוח) שההורה נופל קורבן להתנהגות הילד שלו, יש בוודאי ממד נוסף שאנחנו לא חשופים אליו ולכן אין לי התמונה המלאה.
***
הורים, ילדים – מערכות יחסים שהם כמו ריקוד בלתי פוסק שמשנה את הקצב שלו כל הזמן.
זה מדהים לראות מהצד איך מערכות יחסים בריאות באות לידי ביטוי באופן חיובי, עוטף ואוהב. ומנגד במערכות יחסים מורכבות עולים הרבה קשיים, מתחים וכעס, אפילו הזנחה וחוסר אכפתיות.
אם נסתכל לרגע על התפיסה שלנו "מהו קשיש?" לרוב נתאר אדם שגופו (ולעתים אף ראשו) בוגדים בו. רגליים כושלות, אי שליטה בסוגרים, מערכת חיסון מוחלשת, הידרדרות קוגניטיבית ועוד ועוד.
זכורה לי בת של קשישה, שהתעקשה שאמה תבצע פעילות ספורטיבית שוב ושוב גם כשלא היתה מסוגלת. היא היתה צועקת עליה ומעליבה אותה, שהיא עצלנית, מתבכיינת ועושה לה דווקא. לא משנה כמה אנחנו כצוות ניסינו להבהיר שהציפייה אינה ריאלית – לא הצלחנו. שיחות שהפכו לדיונים, שהפכו לוויכוחים. הכל למען אותה הקשישה, אך לפעמים נדמה היה שהיא בכלל נשכחה בתוך כל הסערה סביבה.
אמנם בסופו של דבר גייסנו את בני המשפחה האחרים לסייע לנו בהפסקת ההתנהלות הזאת, אך לא אשכח את המבט המבויש של המטופלת באותם המקרים. היא מעולם לא חזרה להיות בדיוק כמו שהיתה לפני אותה התקופה. משהו בה כבה.
"ההורים שלי", דיויד הוקני, 1977
לפעמים אנחנו עובדים יחד לשיפור איכות החיים של ההורה, וזה תענוג. אני רואה איך בני המשפחה עושים הכל, לרוב מאחורי הקלעים, בלי שההורים בכלל ידעו עד כמה הם מעורבים, רק כדי שיהיה להם טוב. בין שמדובר בלבוא כל יום ולארח חברה להורים ובין שלדאוג למטפלת שתסייע להם להתרחץ (אם הם לא יכולים לעשות זאת בעצמם). הם נמצאים בקשר עם הצוות מדי כמה ימים, לוודא מה שלומם ואולי אנחנו רואים משהו שהם החמיצו.
מרגש לראות אותם משחקים קלפים בגינה או סתם יושבים בלובי ומפטפטים. הם כאן, הם נוכחים והם מתאימים את עצמם לצורכי הוריהם בכל מובן המלה. אני מסתכל על בני המשפחה האלה ואומר לעצמי שמהם אני צריך ללמוד. זה לא שאני חי באשליה שהכל טוב שם ואידילי, רחוק מזה, אבל אני יודע ששני הצדדים עושים את כל המאמץ כדי שדברים יעבדו והתקשורת תזרום. אלה הקשישים החיוניים יותר, שמחים יותר ולרוב גם הבריאים יותר.
לפעמים אין הסכמה. כשבן המשפחה לא מסוגל לראות או להפנים שההורה שלו אינו אותו אדם כל יכול שהוא זוכר מיומו הראשון, ואנחנו, הצוות המקצועי, אלה שבאים ואומרים: "לא, הוא כבר לא מסוגל, היא כבר לא זוכרת". כשההורה אינו מסוגל לבצע פעולות כמו לקום מהכיסא או להתלבש, והילד משוכנע שהוא מתעצל או לא רוצה ולא באמת לא מסוגל לבצע דברים כמו בעבר.
הם מתעקשים ולפעמים אנחנו עדינים יותר ולפעמים פחות. לפעמים אנחנו משתפים רק חלקים ממה שקורה (לבקשת ההורה) ולפעמים הכל (בניגוד לבקשת ההורה, בשיקול דעת). וגם כשאין הסכמה, אנחנו נוקטים משנה זהירות ומשתדלים מאוד שלא לשפוט אותם. ברגעים האלה אני מסתכל על עצמי, על העקשנות שלי וה"עיוורון" האישי שלי בכל הקשור להורי. אני יודע שהגיל התחיל כבר לעשות את שלו, מבין את זה ברמה הרציונלית, אבל החלק הרגשי שבי לא מצליח לשחרר את תפיסתי את ההורים שלי מהיום שאני זוכר את עצמי – כל יכולים, יודעי כל. אני משתדל לשים את עצמי בנעליים שלהם ולהבין גם אותם.
***
אנחנו נעים על הסקאלה הזאת כל הזמן – יחד, במקביל או זה מול זה. לאורך שנות הטיפול שלי באנשים, היחסים תמיד דינמיים והמפתח להם הוא אמון הדדי. האמון של המשפחה בנו (המטפלים) שאנחנו באמת רוצים בטובתו של הקשיש ויודעים מה לעשות, והאמון שלנו בבני המשפחה – שהם מכירים את ההורה טוב יותר מכל אדם אחר, על כל הניואנסים הקטנים שלו ובסופו של דבר רוצים את הטוב ביותר בעבורו.
אנחנו מוצאים את עצמנו בסיטואציות שבהן מאירה בנו ההבנה כי בני המשפחה אינם מדברים אלינו אלא אל הוריהם, דרכינו. הרגשות, התסכולים, דברים מודחקים – הכל יוצא, וזה אף פעם לא מפסיק להדהים לאילו עוצמות אפשר להגיע. אני מודה שכאיש צוות קשה לי (לפעמים מאוד) להכיל צעקות של בן משפחה עלי, הרי בואו נודה בזה – אף אחד לא אוהב שצועקים עליו. אבל כשהרוחות נרגעות (הן תמיד נרגעות) ועושים זום-אאוט על כל מה שקרה, הפרספקטיבה עושה את ההבדל.
כי בסופו של דבר לא מדובר בנו, מדובר בהורים שלנו.