הוזמנתי לבית החולים שבו השתקמתי בנערותי כדי להרצות על מיניות כחלק הכרחי מתהליך שיקום. שנים חלמתי לכתוב את המשפט הזה. מבחינתי אפשר לסיים כאן את הטור. אבל אני אמשיך, כי זו רק ההתחלה.

כשהייתי בתיכון נפצעתי בתאונת דרכים קשה ועברתי שיקום ממושך בביה"ח השיקומי לילדים ונוער אלי"ן בירושלים. דמיינו שאתם ג'ינג'ית בת 15, נכנסתם לגיל ההתבגרות בסערה רבה, ופתאום יום אחד אתם מוצאים את עצמכם בבית חולים, מלא אנשים פגועים מסביבכם, ועם גוף שלא כל כך מגיב אליכם. לא נעים. הגוף שלי היה כל היום במוקד ההתייחסות שם – בפיזיותרפיה, בריפוי בעיסוק, בבריכה, באוכל, בצרכים. אבל ההתייחסות למיניות ולתודעה של הגוף לא הייתה קיימת. נקודה.

שיקום מיני הוא עדיין טאבו

שנים אחרי, כשגדלתי קצת, הבנתי שמישהו צריך לשנות את העולם, והחלטתי לשנס מותניים. את סרט הגמר הדוקומנטרי שלי ב"בית הספר לקולנוע סם שפיגל", "לאב דווקא", עשיתי בדיוק על זה: מיניות וזוגיות של נכים והיחס של החברה לנושא. לא היה לי מושג שהסרט שלי יתקבל כל כך בברכה, ושמאז ועד היום אסתובב אתו בכל מיני פורומים של מטפלים, עובדים סוציאליים, סטודנטים לרפואה, פיזיותרפיסטים, מטפלים מיניים ואנשי קולנוע.

תמיד חשתי מקופחת על כך שלא קיבלתי ייעוץ מיני. אבל במפגשים עם אנשים בתחום גיליתי להפתעתי שזה לא קשור לכך שנולדתי במאה הקודמת והתבגרתי בבית חולים ספציפי אחד בירושלים.

ידיד (אצל זכרים  זה יתר פשוט, לפחות רפואית) שהשתקם ב"תל השומר" כמה שנים אחרי, אמר שהנושא כן עלה, אבל מעט מדי ובאופן מכני ורפואי שלא עורר פתיחות, היחשפות ושאילת שאלות מהותיות. לדעתו, משתקמים לא רק צריכים לשמוע על ויאגרה וזיקפה (גם חשוב), אלא להבין שלמרות הטלטלה שהגוף שלהם עבר, הם עדיין נותרו אנשים מיניים שיכולים להעניק וראויים למין ולמגע.

גם היום, אם כן, הנושא של שיקום מיני לנכים או למשתקמים הוא טאבו. הוא עדיין לא חלק אינטגרלי מההליך השיקומי. יש צדיקים שמנסים לשנות את זה, ואני הקטנה משתדלת לעבוד איתם ולעורר דיון בלתי אמצעי עם המטפלים.

את פרופ' רפי חרותי הכרתי כשצילמתי את הסרט. חרותי מביא אותי מדי שנה להציג את הסרט שלי ולהרצות בפני תלמידי הקורס למטפלים "מין, מיניות ומה שביניהם" באוניברסיטת תל אביב. הוא נחשב לאחד ממובילי התחום הארץ ומעורב גם בהקמת "רעות דלת פתוחה" –  השירות הראשון מסוגו לייעוץ וחינוך מיני לאוכלוסיה עם נכויות פיזיות, חושיות וקוגניטיביות.

חרותי טוען שהתחום זוכה כיום לפתיחות ולעניין הרבה יותר מאשר בעבר. "מטפלים מבינים שלנכים יש זכות לחרות מינית", הוא אומר, "זה אמור להיות מובן מאליו, אבל עדיין קשה לחלק מהאנשים להבין כיצד נכות ומיניות מתחברים".

דר' רונית אלוני, שמרכזת יחד עם חרותי את הקורס, עוסקת בטיפול ובשיקום מיני ובטיפולי סרוגייט גם לנכים. היא אומרת שרוב המטפלים נבוכים לעסוק במינית שלהם עצמם, ומתקשים לפתוח את הנושא עם אדם אחר, במיוחד עם מי שהמיניות שלו נראית להם "מעולם אחר". מעטים פונים להכשרה ומנסים להתמודד. היא מלינה על כך שהיחס של האוניברסיטה אמנם השתנה לטובה, אך קורסים על שיקום מיני עדיין אינם חלק מתוכנית הלימודים במקצועות שיקומיים, ואין עדיין התמחות בתחום.

"מיניות היא ערך בסיסי", היא אומרת, "והיא קשורה ברצון שלנו לחיות ולחוש משמעות בחיים. אבל בסל השירותים המיניות נמצאת בסוף סדר העדיפויות. לעיתים ההתייחסות אליה היא שלילית – בשביל מה הם צריכים את זה? איך הם בכלל יכולים?  מי בכלל ירצה אותם? התייחסויות משפילות הן ההפך מגישה שיקומית. אנחנו לא משקמים יד או מוח אלא אנשים בכוליותם, את תחושת הערך העצמית, הביטחון העצמי ודימוי הגוף. אין כמו המיניות כדי להעצים תחושות אלה".

גם ד"ר מיכל לוריא וגם ד"ר אנה וולסקי-רובל מהאוניברסיטה העברית מארחות אותי ואת הסרט שלי מדי שנה בקורס על מיניות האדם במסגרת לימודי רפואה. ד"ר לוריא מסכימה שרבים מקרב נותני שירותי בריאות מתקשים לדבר על מיניות בכלל ועל שיקום מיני בפרט. המחסומים רבים: מבוכה, חשש מלהביך את המטופל, התפיסה לפיה מיניות חשובה פחות בהשוואה לבעיות אחרות, ועוד. גם המטופלים מצדם מתקשים לפתוח בשיחה בנושא, וכך הם נשארים לבד עם השאלות והכאב. גם ד"ר לוריא מאמינה כי בשנים האחרונות חל שיפור בפתיחות לנושא. "תהליכים לוקחים זמן", היא אומרת, "וככל שנדבר על הנושא יותר – גם מטפלים וגם מטופלים – השינוי יקרה יותר מהר".

מה אומר ד"ר מרטינס

ד"ר מורית בארי, מנהלת בית החולים השיקומי אלי"ן שבו התבגרתי מתמודדת עם הסוגיה הזאת בשטח. בבית החולים שבהנהלתה יש גם מטופלים שבאים מקהילות דתיות ושמרניות, שם קשה עוד יותר לדבר על מיניות.

"המטופלים נמצאים במצב הישרדותי", היא אומרת, "בתהליך השיקומי המאמץ של הצוות מתרכז בלהחזיר למטופל יכולות ועצמאות שאבדו לו או לה עקב הפגיעה. כשמדובר בילדים צעירים, הדאגה היא לא רק לתפקוד בעקבות הפגיעה אלא גם בצורך לאפשר להם התפתחות והתקדמות כרונולוגית.

"גוף המטופל הוא כלי העבודה שלו ושל הצוות, והחזרתו לתפקוד היא האתגר הטיפולי.  לצורך כך משתמשים בהרבה מגע אישי, הישענות, תמיכה פיסית. הקרבה הגופנית נסבלת כי היא בתוך המרחב הטיפולי, והיא נטולת אופי אישי, חיבתי וכמובן ללא אופי מיני. רבים מאנשי המקצוע, גם אם הם מקצועיים ומסורים, מפתחים הרגל שלא לראות בגוף המטופל 'אדם' השווה בכל למי שעומד מולם לבוש.

"אבל מיניות היא חלק מהחוויה האנושית, ולא יכול להיות שיקום של ילדים, שיגדלו לבגרות, בלי שתהיה במהלך הדרך גם רכישת יכולות בתחום המיני. ופה אנחנו נכשלים לעתים תכופות. מאחר שבתהליך הלימודים וההכשרה אין התייחסות מובנית לקושי הזה, אין גם כלים מתאימים להתמודד עם אי הנוחות, ואז נוטים לשכוח את הנושא. נערים ונערות רבים יוצאים ממחלקות שיקום בלי שניתנה להם הזדמנות לגיטימית לשאול שאלות לגבי מיניותם ולנסות להבין מה האפשרויות העומדות בפניהם לפי דרגת הפגיעה ויכולת התפקוד. אין ספק שבמרחב הטיפולי שלנו הנושא אינו מטופל עדיין כראוי. המצב חייב להשתנות, ועדיף עכשיו".

אני מודה: כנערה מתבגרת שהסכימה להקשיב רק ל"ד"ר מרטינס" אני חושדת שהייתי מובכת עד טירוף לדבר על מיניות עם הרופאים שלי. אבל אם הנושא יוצף ויטופל כראוי, אני בטוחה שהוא יקבל את הלגיטימציה והמקום הראויים לו. את האתגר הזה אני מעבירה למטפלים. אני את הצד שלי כמטופלת עשיתי.