"שמתי לב לכך שעברה שנה מאז האונס שלי", מספרת היוצרת הפינית-מצריה סמירה אלגוז, "ולא רציתי לציין את זה בצורה בכיינית, אז התחלתי לחשוב בצחוק על חגיגות יום השנה וביקשתי מהאנשים הקרובים אליי לשלוח לי סרטוני תגובה. זה יכול להישמע קצת אפל, אבל קלילות יכולה להיות דרך אפקטיבית להתמודד עם דברים".
המופע שנוצר מסרטוני התגובה האלה ששמו Cock Cock Who’s there יוצג השבוע במסגרת פסטיבל "צוללן" במרכז סוזן דלל בתל אביב, כחלק מסיבוב הופעות בעולם, לאחר שזכה בפרסים רבים. בתחילת המופע אלגוז פוסעת למרכז הבמה, ובקול יציב ובטוח מספרת לקהל "עברו חמש שנים מאז שהחבר שלי לשעבר כפה את עצמו עליי. המופע הזה הוא פחות על האונס עצמו, ויותר על הפעולות שנקטתי אחריו".
האמנית סמירה אלגוז | צילום: Jinira
את סרטוני התגובה שביקשה מחבריה ובני משפחתה לרגל יום השנה לאונס, היא מקרינה במהלך המופע. בגלל שלא נתנה ליוצרי הסרטונים הנחיה ספציפית, כל אחד מהאנשים הקרובים אליה הגיב בצורה אחרת. חבר אחד צילם את הפין הזקור שלו בצורה הומוריסטית, החברה הכי טובה דיברה באמפתיה ובעצב, וסבתא של אלגוז סיפרה סיפור קורע לב על תקיפה מינית שעברה בצעירותה.
בין הסרטונים בולט אביה של אלגוז, מרצה לשירה ערבית שמלמד ניצולי עינויים מצרים במטרה לסייע להם להתמודד עם הטראומה. בסרטון שלו הוא מקריא שירה בערבית, וגם בלי להבין את השפה אפשר להתחבר לכוונה שמאחורי המילים. אביה הוא היחיד שאלגוז לא סיפרה לו על האונס. "קצת אחרי זה (קבלת הסרטונים – נ"פ) התחלתי לצלם את המפגשים שלי עם גברים, לאסוף ולקטלג חומרים כדי להעלות שאלות על התפקידים שאנחנו מצפים להם בתסריט של 'גבר פוגש אישה'".
את התסריטים האלו אלגוז יצרה בעצמה, בפלטפורמות לשיחות וידאו ובאפליקציות היכרויות כמו טינדר ואוקיי-קיופיד. במקום לקבל הודעות טקסט מאינספור הגברים שצפו בפרופיל שלה, היא ביקשה מהם לשלוח וידאו שבו הם מצלמים את עצמם מגיבים לפרופיל שלה. כך, היא מספרת, יכלה להבין איך היא נראית מנקודת המבט שלהם בלי לקחת את הסיכון הפוטנציאלי הכרוך בפגישה. בהמשך היא העזה לצאת ולהיפגש עם גברים שהכירה ברשת, כשהמצלמה תמיד איתה.
אחת הכרזות המוצגות במופע | סמירה אלגוז
אלגוז הקדימה את תנועת MeToo#, ויצרה את המופע עוד לפני שהחל הדיון הציבורי על אלימות מינית כבעיה מרכזית בחייהן של נשים. "בשנת 2016, כשסיימתי לעבוד על היצירה שלי, התנועה לא הוקמה עדיין, ולא הכרתי אף מופע בינלאומי שעסק באונס. ברגע שהחלטתי ליצור את המופע הזה, ידעתי שאני לא רוצה להיות קורבן שחיה מחדש את האירוע. היה לי הרבה יותר חשוב ומסקרן לחשוף את הפעולות שמישהי או מישהו עושה אחרי אונס, נושא שהוא עדיין קצת טאבו. אחרי החוויה שלי (של האונס – נ"פ) היו חסרים לי עד כאב סיפורים על ההתמודדות אחרי-אונס שיכולתי להזדהות איתם, אז החלטתי לשתף את הסיפור שלי.
"כשזה מגיע לנושאים של התנהגות מינית, תנועת MeToo# מוכיחה את הבעיות הבלתי פתורות שנשים היו צריכות להתמודד איתן מאז ומתמיד. בעבורי, חלק גדול מהתנועה הוא הרעיון של נשים שמדברות על החוויות שלהן, לא רק כדי לחשוף את התוקפים שלהן, אלא כדי ליצור תחושה של סולידריות ולבטל את הבושה שהייתה בווידוי שעברת חוויה כזו", היא מסבירה.
אני לא הנושא
מה היה האתגר הכי גדול בהבאתו של הסיפור שלך לבמה?
אלגוז: "ידעתי שכדי לקדם דיון פתוח על הנושא הזה, אני צריכה לגרום לקהל לא לתפוס אותי כקורבן, כי זה יגרום להם להרגיש לא בנוח ויסיט את תשומת הלב מהנושא. לא רציתי להיות הנושא בעצמי, אלא להתייחס לטעויות בתפיסה על קורבנות אונס, לחשוף אספקטים של תרבות האונס, ולספר על דפוסים מסוימים שהבחנתי בהם בהתנהגות גברית. כדי לעשות את זה באופן הכי טוב שיש הייתי צריכה שזה יהיה נגיש גם לגברים, בלי לעשות להם דמוניזציה. רציתי שזה יעודד אותם לזהות אלמנטים מסוימים גם בעצמם, שהם יוכלו לנתח בלי לדחות מיד".
ואיך גברים, והקהל בכלל, מגיבים להופעות?
אלגוז: "הקהל בדרך כלל מאד חצוי, זה אחד מהמקרים האלו של או שמאוד אוהבים את זה או ששונאים את זה. אותי זה כמובן מאוד מרגש כשקורבנות אומרות שהן הרגישו שזה העצים אותן. היו גם כמה תגובות לא צפויות, למשל מישהי מהקהל שהתעקשה שאני קורבן, והייתה בשוק מכך שאני רוצה להציג את עצמי ככל דבר חוץ מקורבן.
"זו הייתה אחת מההצהרות הכי אנטי פמיניסטיות ששמעתי אי פעם, וזה הגיע ממישהי שהגדירה את עצמה כפמיניסטית נלהבת. מצד שני, גם ראיתי הרבה גברים שהגנו על היצירה, או סיפרו לי על החוויות שלהם עם אלימות מינית, וכמה הם יכולים להתחבר לסיפור שלי. כנראה שהתגובות הכי מעודדות בשבילי הן כשגברים מסתכלים אחורה על ההרפתקאות המיניות שלהם ולא בטוחים בפעולות שלהם, בודקים אם הם חצו גבולות באיזושהי נקודה. לשמוע שהעבודה שלי גרמה להם לזהות משהו בעצמם או לפקפק במה שהם עשו, מוכיח לי כמה העבודה נגישה. רציתי להפנות את המיקרופון לקהל בסוף ההופעה. הם צריכים להישאר עם רצון לבטא מה הם חושבים על הדברים האלה. וממה ששמעתי, ברוב הפעמים זה קורה".
למרות מורכבותו של הנושא, אלגוז לא מפסיקה לנסות להשתמש בהומור כמנגנון של התמודדות. בדומה ל"חגיגות יום השנה" לאונס, היא יצרה פוסטרים בכיכובה, כסוג של נערת שער פתיינית. "בגלל שבעבודה אני חושפת את עצמי ואת החוויות שלי, האסתטיקה של הטאבלואיד שחושף סיפור לראשונה התאימה לי מאד. כמו ב'ראיון חושפני בלעדי!'", היא מסבירה. התמונות מהפוסטרים מוקרנות גם הן במהלך המופע: מדובר בסדרה של תמונות סלפי שלה שצילמה לאורך השנים, שבהן היא לבושה בבגדי פטיש ומאופרת בכבדות. היא מספרת שכל חייה שמעה מגברים "את נראית כמו מישהי שיכולה לקחת את זה קשה", ואימצה את נקודת המבט הזו, אבל אחרי האונס, היא החלה לראות את עצמה בצורה שונה. בפוסטרים היא הופכת את הדימויים האלה לחלק מהנרטיב החדש שהיא יוצרת באמצעות המופע.
אלגוז מסכמת: "אני בהחלט הייתי רוצה לראות יותר פרספקטיבה גברית על הפעולות שלהם. כאמנית, תמיד חשבתי הרבה על המבט הנשי ומה שהוא כרגע, או מה שהוא יכול להיות. המבט הגברי הוא משהו כל כך נפוץ שאנחנו מזהים מיד – בכל תמונה, סרט או יצירת אומנות. המבט הנשי הוא משהו שאין לו כזו היסטוריה מאחוריו, עדיין".
[mc4wp_form id="1006521"]
