המחלות וההסתרה: מה קרה במפעל 54 של התעשייה הצבאית?

"כשהשתתפתי במלחמת יום כיפור לא הייתי בעבודה כחצי שנה, אבל בכל חופשה שהייתה לי הייתי מגיע לתעשייה הצבאית. הייתי חייב לעבור במפעל לא כדי להגיד שלום לחבר'ה אלא כדי להריח את החומר שהיה ממכר. הלכתי לתעש עוד לפני שפגשתי את ילדיי", מספר אלי זוארס, שעבד יותר משלושים שנה במפעל 54 של התעשייה הצבאית. אלי, כמו רבים מבין עובדי המפעל, נחשף יום יום לחומרים מסוכנים ורעילים ובראשם ניטרוגליצרין.

מפעל 54 היה מפעל קטן יחסית בהיקפו בתעשייה הצבאית והעסיק כ-30 עובדים בזמן נתון, אך חשיבותו לחברה הייתה משמעותית. תפקיד העובדים היה להמס את הניטרוגליצרין לקראת דחיסתו במפעל הבא בשרשרת הייצור. כך מצאו את עצמם העובדים במשך רוב שעות היום בחדר אטום שבו חלונות פלסטיק סגורים ואפלים באופן תמידי, ללא מנדפים או חוצץ בין אזור החומר לאזור שבו הם נמצאים.

מפעל 54 של התעשייה הצבאית | צילום: כאן 11

ההידרדרות במצבו הרפואי של אלי החלה באירוע מוחי שעבר כמה שנים לפני פרישתו, ויצר סתימה בווריד הראשי בעינו ושיתוק ברגלו השמאלית: "שנה אחרי שפרשתי, בגיל חמישים וארבע, כבר הייתי עיוור ולא זיהיתי את הנכדים שלי". הוא מספר שעבר כמה התקפי לב ואירועים מוחיים מאז, ומצבו הולך ומדרדר. למרות מצבו, אלי מדבר עדיין בגאווה על תרומתו לתעשייה הביטחונית הגדולה והוותיקה בישראל ומתקשה להביע כעס כלפי החברה שהייתה בית עבורו ועבור חבריו במשך עשרות שנים.

העובדים לשעבר במפעל 54 מספרים על כאבי ראש "בלתי נסבלים", כהגדרתם, כשהיו במפעל ובעיקר כשהתרחקו ממנו: "לא יכולנו להיות עם החומר, ולא יכולנו להיות בלעדיו" מתאר אלי. מכיוון שהחומר גרם להתרחבות כלי הדם והימנעות ממנו בסופי השבוע הובילה למיגרנות חזקות לאחר מכן, כתוצאה מהתכווצותם חזרה, מצאו הוא וחבריו פתרון מאולתר: עובדים רבים נהגו לשמור את החולצה שאיתה עבדו בשקית סגורה שאותה פתחו במהלך סוף השבוע לצורך הרחת החומר.

לאורך שנה ליווינו, רוני זינגר ואני, את העובדים לשעבר במפעל בעבור התוכנית "שטח הפקר" שתשודר הערב (שלישי) בערוץ כאן 11. תחילה נחשפתי למקרה של עובד לשעבר בתעש שעבד יותר מעשרים שנה בחברה, וכיום הוא אחרי התקפי לב, כמה מקרי שבץ והתמודדות עם סרטן – כל אלה הותירו אותו נכה ותלוי לחלוטין בתרופות המאריכות את חייו. עובד אחר שפגשנו נראה מבוגר בהרבה לגילו. כבדיחה, הוא הציע לנו את הקנביס הרפואי שלו, מאחר שאינו מסוגל להציע למבקרות שלו שום דבר אחר.

רבים מבין העובדים לשעבר חששו לשתף איתנו פעולה ולהיחשף, והפנו אותנו מאחד לשני. לא שיערנו את היקף התופעה שבה ניתקל – מתוך כשישים עובדים שהועסקו למשך תקופה משמעותית במפעל לאורך השנים, כמעט כולם סובלים מבעיות רפואיות קשות ודומות ומחציתם הלכו לעולמם בגיל צעיר. "בעלי היה ספורטאי, הוא אכל בריא ולא עישן ושתה אך עם הזמן העבודה השפיעה עליו והוא הלך ונחלש", מספרת רותי, אלמנתו של יצחק סבו שמת מדום לב כשירד מההסעה בתום יום העבודה במפעל.

"היו לו כאבי ראש ובהדרגה הוא התקשה לעשות דברים. מאדם שהיה מלא שמחת חיים פתאום נהיה עייף והיה קשה להוציא אותו. כל כך הרבה אנשים מתו צעירים", מוסיפה רותי, "איך אפשר לסגור עיניים והשיירה עוברת? מישהו צריך להרים את הכפפה ולעשות משהו".

"הייתי חייב להריח את החומר". אלי זוארס | צילום: אסנת ניר

עובדי המפעל נחשפו יום אחרי יום לחומרים מסוכנים ורעילים שהקשר בינם לבין המחלות הקשות שמהן סבלו ומתו מוכר עוד משנות השמונים של המאה הקודמת. למרות זאת, במשרד הביטחון ובתעשייה הצבאית ממשיכים להתנער מאחריותם כלפי העובדים, שעד היום מתקשים לצאת נגד מקום העבודה שהיה להם לבית שני.

העובדים חשים שהופקרו. המילה הזו הופיעה שוב ושוב לאורך העבודה על התחקיר, שבמהלכו נתקלנו בסירוב להתראיין מצד בכירי התעשייה הצבאית ומערכת הביטחון, בעבר ובהווה. אותם בכירים וגורמים שונים מטעמם סירבו אפילו לשמוע ולבחון את טענות העובדים, והמדינה – שהייתה הבעלים של תעש – ממשיכה להתעלם ממצוקתם ומטענותיהם, זאת על אף נתונים שזועקים את צדקתם ללב השמיים.

לפני כמה שנים הגישו כמה מבין העובדים תביעה ייצוגית שנפסלה בבית המשפט. היא לא נפסלה בשל היעדר קשר בין החומרים הרעילים שאליהם נחשפו העובדים לבין מצבם הרפואי הקשה, אלא אך ורק בשל התיישנות. אם לדייק אף יותר: היא נדחתה בשל פרשנות מחמירה לסעיפי ההתיישנות, אשר לפיה ההתיישנות נמדדת מהרגע שבו אמור היה לעלות בהם חשד לפגיעה בבריאותם, לא מרגע שבו חשד זה אומת.

בית המשפט העליון, שדחה את תביעת העובדים, לא הותיר את האלמנות והיתומים שנותרו מאחור בעלטה מוחלטת. השופט עמית קבע כי יש לבחון אמצעי פיצוי לעובדים לפנים משורת הדין, אולם סעד כזה עדיין לא ניתן לעובדים. "עוד לא מאוחר לעשות צדק עם העובדים ובני המשפחות", אמרה לנו בכאב בתו של עובד שמת מהתקף לב במהלך העבודה במפעל.

בתחקיר שישודר הערב נביא את סיפורם של העובדים, ונדרוש תשובות מבכירי התעשייה הצבאית ומאחראי הבטיחות במפעל, ונביא את עדויות הרופאים שקבעו כי העובדים אינם כשירים לעבוד – ולמרות זאת העובדים הוחזרו לעבודתם.

התחקיר המלא ישודר הערב (שלישי) בשעה 21:00 בערוץ כאן 11

מתעש מערכות נמסר בתגובה: "למיטב ידיעתה של תעש מערכות, המדובר במחזור של טענות ישנות שעלו ונבחנו בעבר, ונדחו כולן על ידי בית המשפט, בשתי ערכאות. מבדיקה שערכנו, בשנים עברו, עשתה החברה ככל שביכולתה, לסייע למשפחות ונציגי העובדים לשעבר במתן הסברים לכל שאלה ופנייה באמצעות גורמים מקצועיים שהעמידה החברה לרשותם. תעש מערכות מבקשת להדגיש כי בטיחות עובדיה ובריאותם מצויים בראש מעייניה של החברה, הפועלת בקפדנות בהתאם לכל דרישות ותקני הבטיחות והגיהות המחמירים ביותר, ומצויה בבקרה ופיקוח שוטפים של כלל הרשויות המוסמכות. מכל מקום, את השאלות על המשך הטיפול המשפטי יש להפנות לחברת נצר השרון בע"מ, אשר במסגרת ארגונה מחדש של פעילות התעשייה הצבאית בהחלטה על הפרטת החברה, הוסמכה לעסוק  בפעילויות עבר של התעשייה הצבאית, שבוצעו במהלך עשרות שנות פעילותה, מאז קום המדינה".

ממשרד הביטחון נמסר בתגובה: "משרד הביטחון מוקיר ומעריך את עובדי תעש, את עשייתם החשובה ותרומתם הניכרת לביטחון המדינה לאורך השנים. בהקמת תעש מערכות בע"'מ נקבע בהסכם הייסוד, כי החברה תישא באחריות לתביעות עובדים (לרבות עובדי יחידת הסמך לשעבר) שהוגשו לאחר תחילת פעילותה בהתאם להחלטת הממשלה. בהתאם לכך, כלל המידע הנוגע לעובדי תעש, לרבות תיקיהם הרפואיים, תיקיהם האישיים ונתוני שכרם מצוי בידי 'תעש מערכות' באופן בלעדי. בהתייחס להליך המשפטי המוזכר בכתבה: בית המשפט העליון קיבל את עמדת המדינה ודחה את הערעור שהוגש על החלטת בית המשפט המחוזי, במסגרתה נדחתה על הסף תביעת העובדים מחמת התיישנות. בדחייתה טענה המדינה כי גם לו הייתה לעובדים עילת תביעה, הרי שזו התיישנה זה מכבר, מאחר שכלל העובדות המהוות את עילת התביעה היו ידועות למערערים עוד בשנות ה-70, 80 או תחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת. על אף טענת המדינה בדבר התיישנות התביעות, משרד הביטחון היה שותף להליך גישור בין הצדדים שבמהלכו הוצע לתובעים, לפנים משורת הדין, סכום פיצוי, אולם הגישור לא צלח".