הדמיון המרהיב בין מתווה הגז למתווה התאגיד

עיתונאים רבים ניצבים עדיין המומים מול המהלך האחרון של נתניהו-כחלון בסיפור התאגיד. הם לא מאמינים שככה, שעד כדי כך. אבל כמעט לא נעים לומר, רבים מרגעי השיא בסיפור התאגיד, הם רק שידור חוזר. הרבה היה כבר שם – בסיפור מתווה הגז.

המשפטן האחראי
כשאתם שואלים את עצמכם שאלות על תפקודו של היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, בסיפור התאגיד, קחו בחשבון שהוא לא הכתובת היחידה במשרד המשפטים. למנדבליט יש משנה חרוץ, מוערך ומוכשר, שדפוס הפעולה שלו בסיפור התאגיד מזכיר מאוד את דפוס ההתנהלות בסיפור מתווה הגז. זהו אבי ליכט, ובשני העניינים הוא היה (ועודנו) הדמות המשפטית המרכזית שהכשירה את המתווה.

בסיפור הגז היה זה ליכט שהוציא חוות דעת דרמטית בדצמבר 2014 על מונופול הגז ש"מסכן את קבלת ההחלטות במשק". חצי שנה אחר כך, הכשיר את המתווה שקיבע את מונופול הגז. בסיפור התאגיד היה זה ליכט שהוציא חוות דעת שהוגדרה "יצירתית" כדי לפתור את בעיית השידור מירושלים (ששימשה תירוץ נוסף לדחיית עליית התאגיד/קריאות לביטולו). בדצמבר ליכט הודיע כי הוא מתנגד לדחייה בעליית שידורי התאגיד לאוויר. חודשים ספורים עוברים, והנה הוא חתום על המתווה, שבפועל מחסל את התאגיד. רגע אחד יש לליכט עמוד שדרה עצמאי מקצועי, וברגע הבא הוא שטיח.

מה מוביל רגולטור למחוק את עצמאותו המחשבתית, לשנות ב-180 מעלות את דרכו ולמעול בתפקידו כמגן ציבור?
ביום בו אישרה הממשלה את מתווה הגז המתוקן (לאחר פסילתו בבג"ץ), היא אישרה גם את מינויו של ליכט לתפקיד שהוגדר בתקשורת כ"מספר 2 של מנדלבליט". מה יכול לגרום לליכט ליישר קו עם ראש הממשלה גם בסיפור התאגיד? התפקיד הבא. הוא כבר התמודד בסיבוב הקודם על תפקיד היועמ"ש מול מנדלבליט.

כמות השקרים שנמסרה לציבור בסיפור הגז עברה את השלב שבו ניתן לספור. דימוי: שאטרסטוק

הספין

כמו בסיפור מתווה הגז, כך גם בסיפור מתווה התאגיד – בהתחלה משודר מסר של מהלך נאור ומתקדם.

בסיפור הגז הכותרות בישרו בחגיגיות על "פירוק מונופול הגז" והחמיצו את המטרה האמיתית לשמה הוקם צוות המתווה: השארת מונופול הגז על כנו.
בסיפור התאגיד התחלנו עם כותרות חגיגיות על מהלך הירואי של "סגירה ופתיחה מחדש" של רשות השידור ו"שידור ציבורי נקי". גם כאן הכותרות החמיצו את המטרה האמיתית לשמה המהלך יצא לדרכו: חיסול השידור הציבורי.

בשני המקרים עיתונים ועיתונאים רבים וטובים נפלו בשבי הספין החגיגי של תחילת הדרך. בסיפור הגז חלק מהעיתונאים עברו התפכחות רק כשהחלו לצאת יותר פרטים על המתווה המתגבש (ויש כאלה שלא התפכחו עד היום). בסיפור התאגיד כולם כעת עם לסת שמוטה, כשמתברר שהשידור הציבורי נחרב. הספין הצליח להפיל את כולם.

השקרים
כמות השקרים שנמסרה לציבור בסיפור הגז עברה את השלב שבו ניתן לספור. ובסיפור התאגיד? אין סוף לסתירות, לספינים, לשקרים ולבדיות שנמסרו לציבור. רק אתמול ישב שר התקשורת הבובות והכלום בעצם צחי הנגבי בערוץ 2 מול רינה מצליח והטיח בה את הקשקוש: "למה אתם מגנים על עובדי התאגיד ולא על עובדי רשות השידור?", מצליח עונה לו כי היא דווקא התנגדה להחלטה על סגירת רשות השידור, ואף התייצבה להפגין לצד עיתונאי רשות השידור. זה לא הפריע להנגבי להמשיך להטיח בה את השקר: "איפה הייתם אז? איפה הייתה הדאגה שלכם לעובדים אז?", ומצליח, משיבה, "אבל הייתי!". וככה מפל השקרים ממשיך לשטוף ולמחוק את שאריות ההיגיון של התודעה הציבורית. בדיוק כמו בסיפור הגז.

הון-שלטון-כחלון
שר האוצר משה כחלון ידוע בחיבתו להתקפלות, וההיסטוריה חוזרת על עצמה בדיוק מרשים:
כחלון הבטיח שלא ייתן ידו לסגירת התאגיד. בסוף היה שותף במהלך שמחסל את התאגיד בפועל.

כחלון הבטיח שיפרק את מונופול הגז. אח"כ "נזכר" שיש לו חבר טייקון גז והפך ל"מנוע". בסוף, מאחורי הקלעים, דאג שחברי "כולנו" יצביעו בעד המתווה המנציח את המונופול.

השורה התחתונה

לכל מתווה יש את הפודל שלו ואת הדוד ביטן שלו, וראש ממשלה אחד שרוצה להשיג את מה שהוא רוצה. אבל בשורה התחתונה, החלטות מופרכות מתקבלות בניגוד לאינטרס הציבורי, בזמן שהרס השירות הציבורי נמשך, תוך מחיקת הרגולטורים וטשטוש גבולות המנהל התקין.