חיסול תאגיד השידור הציבורי, כאן, ועתידה של רשות השידור לא מעניינים אף אחד. ובצדק. למעט קומץ של בעלי עניין, מקורבים, מתעניינים, עיתונאים, קרובי משפחה וחוקרי תקשורת, יש לציבור הישראלי כל הסיבות שבעולם להתעלם מהסיפור הזה.
את הערוץ הראשון אף אחד לא רואה כבר הרבה זמן. במקרה הטוב השידורים זוכים לצפייה של כ-4% רייטינג. את תאגיד השידור הישראלי כאן אף אחד עוד לא מכיר, זו ביצה שטרם בקעה.
אנחנו שבעי הבטחות. שידור ציבורי אמיתי, איכותי ביקורתי ובועט, לא היה כאן מזמן, וספק אם יכול להיות. האמת היא שגם אם יהיה שידור ציבורי איכותי מקצועי ואתי, למה זה כל כך חשוב? כמה אנשים כבר נחשפים ומושפעים מהתכנים האלה, בעידן המדיה, הרשתות החברתיות והפוסט אמת?
אז למה חיסול מחלקת החדשות של התאגיד חשוב, כשהמדינה נמצאת בעיצומם של תהליכים קריטיים – 50 שנה לכיבוש, משטר (ולא רק שלטון) חדש בארה"ב, מתיחות בצפון מול סוריה והחיזבאללה ובדרום מול החמאס, מתווה הגז ומחירי הדיור, וכן, גם חקירות על שחיתות של ראש הממשלה?
כדי להסביר למה זה כל כך חשוב ומדאיג, צריך לחזור ליסודות הדמוקרטיה, ולא נעשה את זה עכשיו, אבל אפשר וצריך לומר באופן ברור: כל מי שעיניו בראשו מבין שמה שמתרחש בימים אלה בקשר לתאגיד השידור הציבורי, ביטול ושינוי חוקים שנוגעים לזכויות יסוד חוקתיות בגלל קפריזה אישית ומשפחתית, ביטולם ועקיפתם של כל שומרי הסף, חולשתה של האופוזיציה והתעלמות מהמסורת החוקתית, המשטרית הממשלתית והמוסרית, הוא ביטוי חמור להתפוררותה של החברה הישראלית ושל מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית.
חברה דמוקרטית נשענת על אמון הציבור במוסדותיה, ועל גבולות וקווים אדומים שעניינים בלמים ואיזונים החלים על השימוש בכוח. התפוררות מתרחשת כאשר לגופים אין יותר מהות ברורה: הם מפסיקים למלא את תפקידם, הגבולות מטשטשים, והקווים האדומים נחצים.
נמאס כבר מהחבורה האליטיסטית הזאת מרחביה
לכל אדם, לכל גורם ולכל מוסד או גוף יש כמובן אינטרסים אישיים ופוליטיים, אבל השימוש בסמכויות הציבוריות, שהופקדו בידיו בנאמנות, נעשה בהתאם למגבלות, וברטוריקה של פעולה לטובת הציבור. הגבול הדק של הלגיטימיות הוא הבסיס לכל שלטון, ודאי לשלטון דמוקרטי.
כאשר ראש הממשלה יכול לעשות צחוק מכל המנגנונים האלה, לגבור על כל מחסומי הבושה, הבקרה, האיזון ולעשות שימוש גס ובוטה בכוח הפוליטי למטרות אישיות ומנוגדות לאינטרס הציבורי ולערכי היסוד של החברה הישראלית, אנחנו בצרות גדולות. העובדה שהחברה הישראלית כה מפוררת וחלשה, ושאין בתוכה כוחות שיש בהם כדי להרתיע את השליט משימוש בכוח באופן ברוטלי הוא נורת אזהרה אדומה ומהבהבת לסכנה גדולה לדמוקרטיה.
בית המשפט העליון הוא לכאורה עוד גבול שצריך לחצות, אבל האם אנו יכולים לסמוך על כוחו של המוסד המוחלש הזה? מי שיכול לקחת מתאגיד שידור ציבורי את זכותו וחובתו לשדר חדשות ואקטואליה ולבקר את השלטון, שזה עיקר תפקידו, יכול מחר, ליטול את סמכות בית המשפט העליון לעסוק בעתירות נגד הממשלה. למה לא? נעביר את הסמכות הזאת לגוף שיפוטי אחר, אוהד יותר, מגוון יותר, לאומי יותר. נמאס כבר מהחבורה האליטיסטית הזאת מרחביה.
אנחנו מבינים היטב מה כאן קורה. ראש ממשלה שמסובך בחקירות חמורות על שחיתות, ועלול להגיע בקרוב לבית הכלא, מוכן לפורר את החברה הישראלית כולה, ולהחליש את יכולתה לחקור, להעמיד לדין ולשפוט את ראש הממשלה למאסר בפועל. ולעזאזל הדמוקרטיה.
הדיון הוא לכן, לא על שידור ציבורי, לא על גאולה אבן או אלדד קובלנץ, ואפילו לא על שליטה בתקשורת ופגיעה בחופש הביטוי. אנו עוסקים בשאלה של ניגוד עניינים, הפרת אמונים ושחיתות ציבורית ואישית. שלטון החוק ועתידה של הדמוקרטיה הישראלית נמצאים על הכף. תתעוררו.
הכותב הוא משנה לנשיא בצלאל, לשעבר היועץ המשפטי של הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, חבר מליאת רשות השידור, ויו"ר ועדת האתיקה של רשות השידור. מרצה וחוקר בתחום האתיקה והרגולציה של התקשורת.