כשהטיפות האחרונות התייבשו והשמש החלה לצאת בפארק והגיע סוף לחורף של שנה שעברה נהגתי ללכת עם סופי בתי לטייל בפארק הירקון. בגדה השנייה שמעבר לנחל הייתי רואה אותו. עד שיום אחד חציתי את הגשר. ניגשתי אליו, קבענו לדבר בשבוע הבא, אבל כעבור שבוע, כשהגעתי, הוא כבר לא היה שם. חודשים חלפו, הקיץ בא ודוד, איש השטח של "היחידה לדרי רחוב", סיפר שיש לו מישהו לצרף לקבוצת הכדורגל שלנו, של חסרי הבית. זה היה י'. התברר שבעזרת היחידה הוא קיבל עזרה ממשרד השיכון וגר כיום בחדר קטן בפלורנטין.
נסעתי לבקר אותו. הוא הכניס אותי לחדרון קטן, שממש מספיק רק למיטה, שולחן, מקלחת ושירותים.
הוא סיפר לי את הסיפור שלו: "הכל התחיל בכיתה ד'. באחד הימים כשחזרתי מבית הספר העובדת הסוציאלית שלנו היתה בבית. התברר שהם החליטו לשלוח אותי לפנימייה, מוסד 'מקים' שעם השנים התגלה כאכזרי (המרואיין בכתבה המקושרת אינו י', ע"א). אמרו שראשי התיבות שלו זה 'מוסד לילדים קטנים עם פיגור' למרות ש-60 אחוז מהחניכים והחניכות שהיו שם בכלל לא ענו על ההגדרה הזו, לא של פיגור שכלי ולא של חינוך מיוחד.
"על כל צעד שהיינו עושים ולא נראה להם, התגובה היתה מכות, בהתחלה עם הידיים ואחר כך עם צינורות גומי, מקלות של מטאטא וענפים מהעץ. עם השנים היו כאלה שתפסו אומץ וברחו, חלק הצליחו להגיע הביתה וחלק היו מחכים לביקור הורים ואז מתלוננים. אחרי שהיו חוזרים לפנימייה היו נענשים בעונשים ששום אדם הגיוני לא היה עובר עליהם בשתיקה".
י' מספר שגם הוא ברח כמה פעמים, "פעם אחת ברחתי ברגל מרמלה ועד לירושלים. יצאתי בשמונה וחצי בבוקר והגעתי בארבע אחרי הצהריים. למזלי חיילים שראו אותי שם נתנו לי לאכול. פעם אחרת אחד החניכים אזר אומץ וברח, ובמקום להגיע הביתה הוא ברח לתחנת משטרה וסיפר את כל הסיפור, באו שוטרים ועצרו שני מדריכים. הם כמובן עשו הכל כדי להכחיש – אבל לא עזר להם כלום. מיד באה תקשורת וכל הסיפור התפוצץ. חודשיים לאחר מכן כל הצוות הישן פוטר, הביאו הנהלה חדשה וצוות חדש".
י' נשאר שם עד אחרי גיל 18 "החלטה של עובדת סוציאלית", הוא אומר. "הם עשו את זה מאחורי הגב שלי". בהמשך גר עם אמו ואחר כך עברו לבית שאן. "בפעם האחרונה לפני שהיא נפטרה גרתי אצלה חודשיים, ואחר כך – זהו. עם השנים התגלגל, "עד כדי כך שהתחלתי לגור ברחובות, גרתי הרבה שנים ברחוב. בהתחלה הייתי ישן בלי כלום, ישן על הספסלים. כל כמה חודשים בעיר אחרת. בלילה ישן על ספסלים וביום, כדי להתקיים הייתי מקבץ נדבות. מ-1984 התחלתי לקבל קצבת נכות. פעם בכמה שנים הייתי כאילו עושה טובה לעצמי ומחפש בעיתונים ובכל מיני מקומות דירה להשכרה. הייתי גר בשכירות אבל לא הרבה, היו דירות שגרתי בהן שבעה חודשים, היו דירות שגרתי בהן כמעט שנה והיתה דירה בבני ברק שעזבתי לא בגלל שנגמר החוזה אלא בגלל בעל הבית. בין לבין תמיד הייתי ברחוב, גר בגינות ציבוריות, ובפארקים בעיקר".
י' מספר שתמיד התקיים מקצבה של ביטוח לאומי. "כשהתחלתי לקבל זה היה 1,200 שקל ועם השנים זה עלה ועלה והיום זה 2,460 שקל; והיום גם התחלתי לקבל ממשרד השיכון סיוע בשכר דירה, קצת יותר מ-1,000 שקל: הכסף הולך ישר לחשבון של בעל הדירה ואני משלים כמה מאות שקלים. תמיד הייתי מתקיים מביטוח לאומי למרות שלפעמים הייתי עושה גם עבודות מזדמנות. ניסיתי כל מיני, הכל בשחור. התנסיתי בצבע, בגינון, בכל מיני, ותמיד הייתי גם מקבץ נדבות כי לא היה לי מספיק כסף".
להיות מחוסר בית, הוא אומר, זה להיות בתנועה מתמדת "וזה מכמה סיבות: מבחינת הפיקוח והמשטרה, כל פעם היו באים סיורים ומבקשים תעודות זהות. בגינות היו נרקומנים אז משטרה היתה באה בגללם. היו רואים אותי וחושבים שאני חלק מהם, בגלל זה הייתי נודד למקומות אחרים – שלא ייקחו אותי בחשבון, שלא יחשבו שאני אתם. בכלל, רציתי לשנות, לא רציתי להיות במקום אחד, מה שנקרא משנה מקום משנה מזל. אבל לי לא היה מזל".
גרפיטי מחאתי בתל אביב נגד החלטת הערייה להציב ספסלים אשר אינם מאפשרים שכיבה. צילום: ניב סינגר
*
י' לא לבד. כיום חסרוּת בית היא בעיה שערים רבות בעולם מוטרדות ממנה ומפעילות הרבה משאבים כדי להתמודד אתה.
הדרכים שבהן ערים שולטות וממשטרות את חסרי הבית הדרים ברחובותיהן הן מגוונות, החל מסילוק ספסלים מהמרחב הציבורי (או הצבת משענת במרכזם, כפי שעשתה עיריית תל אביב), דרך מעקב ופיקוח באמצעות צילום ואמצעים טכנולוגיים חדישים ועד להרחקה של חסרי בית והובלתם לאזורים מרוחקים. כיום ישנה טענה שהמדיניות הזאת אינה מכוונת ישירות נגדם, אלא שהם אלו שלרוב ישנים וחיים ברחוב – ולכן סובלים יותר מאוכלוסיות אחרות מאמצעים אלו. בכל מקרה נראה כי תהליך ההפרטה של המרחב הציבורי והמעבר מבעלות ציבורית לבעלות פרטית יצרו מצב שבו מוטל פיקוח רב יותר על חסרי הבית.
חסרי הבית נראים יותר במרחב הציבורי ועל כן הם יותר חשופים למעצרים. זו קבוצה שעוצרים אותה בקלות ולעתים תכופות אף שבהתנהגותם אין כל מרכיב פלילי. לפעמים הם עצמם משתמשים במעצר כדרך לשרוד.
אבל י' היום לא ברחוב. אנחנו בדירה הקטנה שלו והוא מספר לי על החיים כחסר בית: "ברחוב זה יותר הישרדות. ככל שאתה שורד יותר אתה מחושל יותר. אם יש עליך חפצים אישיים, שעון יקר או כסף ואתה יודע איך להחביא אותם שבבוקר תקום ותמצא אותם – אז זה כוח הישרדות".
אני ראיתי אותו לראשונה בחורף שעבר, ישן מתחת לגשר בפארק הירקון. הוא מספר שנהג לישון בכל מיני מקומות: "מתחת לבטונדות של אתר בנייה, מתחת סככה, תמיד מניח קרטון או שניים. אם הייתי מארגן שמיכה אז טוב ואם לא, אז הייתי ישן בתוך המעיל. היתה תקופה שהיה לי מעיל דובון שמישהו פעם הביא לי וחורף שלם הייתי אתו וגם אם לא היתה לי שמיכה – הסתדרתי אתו. לפעמים הייתי ישן בחוף הים. הייתי מתקלח במלתחות: קם ועל הבוקר מוריד מעלי את החול. אם היה לי מזל וקצת כסף והיה בקרבת מקום מקווה אז הייתי משלם 10 שקל בשביל הרחצה שם. לפעמים היו לי כלי רחצה ולפעמים לא" . הוא מספר שלא תמיד היו לו אפילו 10 שקלים לשלם "אז היו פעמים שהיו מכניסים אותי למקווה חינם כי היו רואים איך אני".
מה עם אוכל? אני שואל אותו "אף פעם לא הייתי בבעיה של אוכל. או שהייתי קונה מהכסף של הביטוח, או שהייתי מקבץ נדבות או שנותנים לי ברחוב אוכל. היו אנשים שחוץ מהצדקה היו עושים לעצמם קניות ומשאירים לי כל מיני אוכל".
ואיך בכלל מעבירים את היום במצב כזה? "תמיד הייתי מצליח להעסיק את עצמי, אם זה עיתונים או ספרים שהייתי קורא, או טייפ שתמיד יש לי, היה לי דיסקמן פעם, משועמם אף פעם לא הייתי".
אבל בכל זאת, הוא אומר, "הדבר הכי קשה שהיה לי ברחוב זה הנושא של החברה. לא תמיד הייתי מצליח לאסוף סביבי אנשים. הייתי לבד. אפילו שאני בחוץ בסביבה של הרבה אנשים, עד שעוצר מישהו שאיכפת לו ומדבר אתך, ומציע את עצמו לעזרה. ואפילו כאלה שהיו משאירים לי מספר פלאפון שלהם, אבל לא תמיד היה לי פלאפון עלי, לפעמים הייתי אומר להם 'אין לי טלפון אבל תשאיר לי מספר ואני אחזור אליך'".
*
אני שואל אותו על העתיד. "החלום שלי הוא שיהיה לי ספונסר שיעזור לי לפתוח עסק – מסעדה. המטרה של כל האנשים שעוזרים לי זה להוציא אותי מהבוץ אז אם תמצא לי אחד כזה אז תגשימו את המטרה הזאת. אבל אם אתה מורידים את זה אז לא איכפת לכם שאני אהיה בבוץ" .
לסיכום י' אומר לי שהוא רוצה לפנות לבני הנוער ולהגיד להם שסיפורים כאלה כמו שלו אולי נחשבים לנדירים "במיוחד בעיני בני נוער מהמאיון העליון – שבדרך כלל נוהגים לזלזל בחסרי בית ולראות בהם זן נחות". אבל הוא מבקש מהם, "שיתחילו לקחת את הסיפורים האלה ביתר רצינות ושיתנו לזה יותר מקום בחיים שלהם. בסופו של דבר כולנו בני אדם ואסור לשכוח שגלגל סובב בעולם, היום אתה למטה ומחר אתה למעלה. ואפשר ללמוד לא רק מהחיים עצמם אלא ממי שחי לידך, ממי שהוא כאילו נחות ממך ואתה מתייחס אליו כאילו הוא לא בראש שלך. אסור לזלזל באלו שחיים בסביבה שלך אבל לא אתך באותו ראש".