זלמן וקלמן היו חסרי בית ברחובות תל אביב בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת. השיר "זלמן יש לו מכנסיים" נכתב על בלויי הסחבות שלבש זלמן בכל הימים שבהם הסתובב ברחוב אלנבי. בלילות ישן תחת עץ השקמה שברחוב יהודה הלוי ליד פסי הרכבת, שאולי ביום מן הימים יחזרו לשמש את הרכבת הקלה המתוכננת בעיר. בעיות בשוק הדיור, שוק התעסוקה וקיצוץ בקצבאות הובילו ברבות השנים לכך שאלפי אנשים חסרי בית חיים בישראל 2014.
אנשים חסרי בית זקוקים לשני דברים בסיסיים: דיור ותמיכה (האמת היא שכולנו צריכים את שני הדברים האלה. אבל אצל רוב האנשים שני הצרכים הללו פשוט מתמלאים). אנשים הופכים לחסרי בית כשהשילוב בין שני המענים לצרכים האלו משתבש.
התופעה של חסרוּת-בית אינה חדשה. מדינות רבות מנסות למצוא תוכניות שיענו על הצרכים של אנשים חסרי בית. יש הצלחות, וגם הכישלונות מרובים. לפני כשני עשורים נראה כי נמצאה נוסחה העונה באופן יפה על השילוב בין דיור לתמיכה: ד"ר סם צמבריס, שמוצאו יווני, יסד בניו יורק ב-1992, את מודל הנתיבים לדיור תחילה (The Pathways Housing First Model), על בסיס עיקרון הכנסת האורחים בתרבות היוונית.
מצוידים באמונה שדיור הוא זכות אדם בסיסית, יוצאים עובדי התוכנית המבוססת על מודל זה לרחובות הערים לאיתור אנשים חסרי בית. כשהם פוגשים את האנשים ברחוב הם מסבירים להם איך המודל עובד: אם תסכימו להצטרף לתוכנית, מספרים העובדים לחסרי הבית, אנחנו נסייע לכם להשתכן תוך ימים ספורים בדירה משלכם. לפני כן, נלך לראות שתיים-שלוש דירות להשכרה, שמתוכן תצטרכו לבחור את הדירה שתרצו להתגורר בה. לאחר מכן, אנחנו נרהט יחד את הדירה במימון של התוכנית ותוך זמן קצר תעברו לגור באותה הדירה שמעכשיו תהיה שלכם לכמה זמן שתבחרו.
בלוגו של התוכנית מצויר מפתח. כל מי שאי פעם היה חסר בית, ולא משנה לכמה זמן, מבין את משמעות העובדה שיש לך מפתח לבית משלך.
מודל התוכנית שואף לשלב בין מתן דיור לבין מתן תמיכה לאנשים חסרי בית, חולי נפש, אשר ברובם גם משתמשים בסמים. בשונה מתוכניות רבות מסוגה, דיור תחילה עושה זאת ללא תנאים מוקדמים. התוכנית לא דורשת הימנעות משימוש באלכוהול או בסמים אחרים, ולא דורשת שימוש בתרופות פסיכיאטריות, כתנאי למתן הדיור. שני המרכיבים של התוכנית – הדיור והתמיכה – מובחנים ולא מותנים האחד בשני.
נכון, זה אומר שלא חייבים לקבל טיפול כלשהו כדי לחיות בדירה. מחקרים רבים שבחנו את התוכנית ברחבי העולם מעלים (יש מי שיגידו שלא באופן מפתיע) שאין צורך להוכיח או לבנות "יכולות דיור". המחקרים הללו טוענים באופן משכנע שגם אנשים המתמודדים עם מחלת נפש ומשתמשים בסמים לא חייבים לקבל "טיפול" כדי להיות מסוגלים לנהל חיים עצמאיים בקהילה.
טענה זו מאתגרת את "מודל רצף הטיפול" הרווח במדיניות ושירותים רבים המופעלים למען אנשים חסרי בית. מודל הרצף מבוסס על התקדמות "במעלה" השירותים – מעבודת רחוב –לדיור זמני – לדיור נתמך – ועד לדיור קבוע; לעומת זאת בדיור תחילה יש הצעה לדיור קבוע מיידי עם מרכיבים של תמיכה. כדי שזה יעבוד, חייבים להתקיים שמונה עקרונות שהשילוב שלהם מהווה את הבסיס לקיומו של המודל כולו: 1. התייחסות לדיור כזכות אדם בסיסית. 2. התייחסות בכבוד, בחום ובחמלה למטופלים. 3. התחייבות לעבוד עם המטופלים כל זמן שיידרש; לפעמים מדובר בשנים ארוכות. 4. דיור מבוזר בקהילה בדירות עצמאיות. 5. הפרדה בין דיור לתמיכה. 6. אפשרות בחירה עצמאית של המטופלים כמי שיודעים הכי טוב מה טוב בשבילם. 7. הכוונה ואוריינטציה של החלמה. 8. הפחתת נזקים, בעיקר בתחומים של שימוש בסמים, בריאות הנפש, וכו'.
המחקרים מראים שמודל דיור תחילה מגביר יציבות בדיור לאורך זמן, משפר איכות חיים, שיקום ורווחה, ומפחית הוצאות הקשורות בבריאות ובמערכת אכיפת החוק. המחקרים השתמשו בשיטת ניסוי אקראי מבוקר (Randomized Controlled Trial). בשיטה זו יש קבוצת ניסוי – שמטופלת באמצעות דיור תחילה, ויש קבוצת ביקורת – שמטופלת באמצעות שיטות רווחות יותר, בעיקר ב"רצף הטיפול". ההצלחה של מי שנמצאים בקבוצת דיור תחילה יציבה כבר יותר מ-20 שנים עם כ-85 אחוזים של הצלחה בשיכון המטופלים ובהישארות שלהם בדיור, בהשוואה לפחות מ-40 אחוזי הצלחה בקבוצה האחרת.
אז מה עם ישראל? ישאלו הקוראים. השאלה היא לא האם המודל יגיע לישראל אלא מתי?
זלמן וקלמן
מודל דיור תחילה לא חף מאתגרים: מחירי הדיור בישראל מרקיעי שחקים; הנטייה כאן להשקיע לטווח הקצר בראייה פוליטית, ללא ראייה מקצועית ארוכת טווח; תופעת NIMBY(ראשי התיבות של "לא בחצר האחורית שלי") שמקשה על אנשים מוחלשים לגור בקהילה, ועוד.
תשובה אחת היא שכל התופעות הללו קיימות גם במדינות האחרות שבהן מתקיים המודל כבר שנים. ובכל זאת, כדי שנצליח להטמיע אותו בישראל אנחנו צריכים לא רק להיות קשובים לחסרי הבית אלא גם לקשיים ולאתגרים שיוצבו בפנינו על ידי הנסיבות המקומיות, קובעי המדיניות, משרדי הממשלה, והציבור הרחב. יש למצוא דרכים לעבוד יחד כדי לאפשר את קיומו. אין ספק שהדבר אפשרי.
הד"ר צמבריס, מייסד המודל, מספר שמניסיון ההקמה של המודל במקומות רבים בעולם הוא למד שאין דרך אחת להקמתו. בתשובה לשאלה האם המודל ממגר את תופעת חסרוּת-הבית, תשובתו החיובית היא חד משמעית כן. בשילוב עם האמונה בכך שהזכות לדיור היא זכות בסיסית של כל אדם, האופטימיות גדלה ואתה, יש לקוות, גם סיכויי ההצלחה.
שמוליק שיינטוך הוא עובד סוציאלי ומרצה בבית הספר לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית ספיר
