מתוך הרומן "הקומונה", שבימים אלה מגייס מימון להוצאתו לאור דרך הד סטארט:
קבוצת צעירים בשנת שירות מיואשת משנאת השמאל, ומחליטה שהדרך היחידה להציל את השמאל היא להביא המון ילדים שמאלנים לעולם. מה שמתחיל כבדיחה פוגש את תשוקותיהם האסורות, וקבוצת קומונריות צעירות מוצאות את עצמן בהריון מהפכני.
מניפסט התנועה להרחבת השמאל
בימים אלה, הגענו למסקנה, שהתרומה המשמעותית והדחופה ביותר שנחוצה לשמאל היא הגברת הילודה. ככל שהרעיון נשמע פרובוקטיבי, כך הבנו שהסתייגותנו תלושה ממציאות החיים הפוליטית כפי שהיא מתקיימת בישראל כיום. אין כמעט שום קבוצה פוליטית שחוששת להשתמש בנשק הדמוגרפי או לדבר בשפה שלו, מלבד השמאל. גילנו הצעיר, מחויבותנו לעשייה משמעותית, והתחייבותנו לגרעין בתום שנת השירות, מובילים אותנו אט-אט למסקנה שעלינו לרתום את עצמנו לאתגר זה.
ננסה לחדד את הסיבות לנטילת עמדה זו. המהלך שהחל בתרבות המערבית מאז הנאורות מלווה בסממן ברור; פיחות הולך וגובר בילודה. בנוסף לחילון במערב, השפיעו על הפיחות בילודה גם המאבק לזכויות אדם, ובפרט התנועה הפמיניסטית, והאינדיבידואליזם. היתרונות הם ברורים. אפשר להשקיע יותר משאבים בפחות ילדים. אבל המהלך טומן בתוכו יסוד של הכחדה עצמית. כשאחוזי הילודה של חברות ליברליות צונחים מתחת למספרים שבהן הן מקיימות את עצמן, ובמקביל, חברות שלא עברו את המהלך של תנועת הנאורות, מסיבות גיאוגרפיות ומסיבות ריאקציונריות, מכפילות ומשלשות את עצמן מידי דור, ניתן לראות שבתוך זמן קצר רעיונות מבית המדרש של הנאורות הולכים להיכחד. למעשה, בתוך הרעיונות עצמם (חילונות, פמיניזם, אינדיבידואליזם וכו'), כמו בתוך התת-מודע שלהן, יש יסוד של הכחדה עצמית במונחים דמוגרפיים.
אפשר לומר שזאת הנקמה הקטנה והמתוחכמת של אלוהים. אך אנו, שלא מאמינים בו, עומדים לנוכח סוגיות תיאורטיות כאלה בפתחו של אתגר. כיצד תפיסת עולמנו, שכאמור, יש לה יסוד הכחדה עצמית מודחק, יכולה לעמוד באתגר ההישרדות ולגייס לעצמה מקצת הכלים העומדים לרשותם של אחרים.
מעגל החיים שהשמאל הישראלי אימץ לו פועל לרעתנו. יש לנו חברים טובים בתנועת הנוער שרואים הכרח אישי לשנות את סדר היום במדינה. אולם רבים מהם מרגישים שהם לא מבינים מספיק בפוליטיקה או בכלכלה כדי לדבר על ה"מצב". לזאת תורמת עובדת היותם באופוזיציה, לשם השוואה רבים מבני גילם בתנועות הנוער של הימין מדברים בחריפות, ואף נשכבים על כבישים למען אמונותיהם. אצלנו הנוער מצניע את חומרת עמדותיו מול חניכים בתנועה, בכך יוצר מעגל מזין את עצמו של צניעות פוליטית. חלקם מגיעים בגילאי העשרים למצב שבו כבר מרגישים בטחון גדול יותר לדבר. אבל אז הם כבר מנותקים מחבלי העשייה הישירים שהתנועה טוותה, ונעים בחלל כיחידות עצמאיות, נרקיסיסטיות. הם מסתגרים בבועה, מקימים להקה או מצלמים סרט. בכל מקרה, מתכסים במין ייאוש בלתי יצרני במובן הדמוגרפי. כששמאלנים יוצאים מקיפאונם הדמוגרפי, אזי זה מסיבות בלתי פוליטיות בעליל. הולדה שמאלנית בימינו היא ההיפך מפוליטית, היא נעשית על אף הפוליטיקה, משום שאבדה כליל האמונה שיש טעם להביא ילדים לאקלים הימני השורר במדינה.
היום פושה בארץ התחושה שהקיאו את השמאל ממקומו. שמאלנים מסתובבים בהרגשה שאינם רצויים, "שיעזבו את הארץ" אם לא מתאים להם העוולות שמתרחשות בה. אבל אין לנו אלטרנטיבה. ראשית כל, משום שזוועות מתחוללות בכל מקום, ואנו דווקא רוצים לתקן. ושנית, משום שנדידה אין סופית לא תועיל לנו באמת. זוהי אינה קרקע יציבה להוליד בה ילדים רבים, כמדומה. מה גם שהשתלטה על כולם הגישה, לפיה, יש פסול מוסרי בילודה למען מטרות אידיאולוגיות, כשם שעושים זאת אחרים. אבל הטיעון העיקרי הרווח נגד ילודה גבוהה, הוא ה"חופש", בנוסח הפרסומאי, ששם על נס הן את החופש של ההורים, והן את החופש של ילדים, שלא יאלצו להתחלק במשאבים המשפחתיים, וכמו כן "חופש" במובן הרחב, והמדומיין לחלוטין של המילה, שבו אנשים אינם קשורים או כפותים למיקומם האידיאולוגי, ונעים בחלל הכלכלי בחופשיות ובלתי אמצעיות. זוהי פנטזיה פרסומאית, כאמור. בינה לבין המחסור ההולך ומתגבר בחופש במדינה, אין שום קשר. למעשה, ככל שאנו יולדים פחות ילדים, כך קטן החופש שלנו. זה פשוט תהליך מאוד איטי, דורי בעצם, ולכן קל מאוד להחמיצו.
שמאלנים אימצו, בשקט ובלי מודע, את התפיסה של מתנגדיהם עליהם. המכות שחטפו בבית הספר, האיוולת שראו בצבא, ההשתקה הבריונית שחזו באוניברסיטה, היריקות שחטפו בהפגנות, ושנים של חוסר שינוי וקיפאון פוליטי, שכנעו אותם, שבאמת, אין שום טעם להביא המשך לרעיונות ולמטרות שלהם. הם נכנעו בעצם כבר. התוודו, בלי להוציא על כך הגה מהפה, שאינם רצויים פה. הם מצאו דרכים אחרות לספר את זה. סיפרו עד כמה קשה לגדל ילדים, כמה כסף ויציבות צריך כדי לעשות את זה נכון, כל כך הרבה עד שאף אדם כמעט לא יכול לעמוד בדרישות. אמרו שטראומות נוראיות רודפות את מי שלא גודל כהלכה. טיפחו את מעט הילדים שלהם בצמר גפן ושלחו אותם לפסיכולוגים שיאששו את כל הנאמר לעיל. כל זאת מיסך וריפד בכסף בורגני את כניעתם.
ישנן לא מעט דרכים ופתרונות לקרוא תיגר על סדר היום הנוכחי, להיות לו אופוזיציה, ולתת שלל פרשנויות לתא המשפחה המסורתי. כל אלו הן פעולות ראויות, משמעותיות בעינינו, אבל אנו קוראים להרחיב את מעגל הפעילות האופוזיציונרית אל תחום הילודה ומהר, משום שככל שהתהליך הדמוגרפי הוא איטי וארוך, כך הזמן שלנו דווקא הולך ומתקצר. לא די לחכות לרגע שבו יהיה מספיק כסף, כי הוא לא יגיע בכלכלת המיתון. לא די לחכות לרגע שבו הקריירה תגיע לשיאה, כי זה פרויקט של חיים שלמים, וילודה מתרחשת לצידם, לא אחריהם. לא די לחכות לרגע שבו נדבר על זה עוד קצת, ננתח את זה עוד קצת, נבין את זה עוד קצת, כי דיבורים מעקרים, הלכה למעשה, את פעילותינו, ואיננו זקוקים לדיבורים עוד. אנו זקוקים לילדים.
מכאן ואילך אנו לוקחים על עצמנו להיות חלוצים לפני המחנה. איננו בשום אופן קוראים לחניכינו ללכת אחרינו כעת, אלא כשיגיעו לגיל שמונה עשרה. בינתיים, שייקחו את שנות בית הספר המעצבות ונטולות האחריות כדי להרהר באפשרויות של הורות מוקדמת ואידיאולוגית. צעד זה יכול להתפרש בעיני חלק כמשולל בגרות רגשית הנצרכת כדי לגדל ילדים, אך תפיסה זו היא מבחינתנו שורש הרעה, זו התולה מאות קשיים, מגבלות והתרעות מפני ילודה, ותורמת להתדלדלותה. בינתיים, ידוע שיקומו לנו מתנגדים, אבל אנו מוכנים לרתום את עצמנו לעשייה שתוצאותיה, כפי שייווכח, יהיו מעל לכל ויכוח.
על החתום,
אינצי