אני יושבת על הספה הירוקה בסלון וכותבת, מהחלון שמעלי מציצים שמים כחולים ועננים צחים ויפים, במרפסת כבר בוקעים מהאדמה גבעולים עדינים של אפונה ריחנית שזכרתי לזרוע באטיות המרוכזת החדשה שלי שלא מפסיקה להפתיע אותי אחרי ששנים התנהלתי בהיפריות דחיינית. על הכיסא הירוק מהקש, כיסא שמלווה אותי כל חיי, מילדות, יושב אבא שלי ושותק. הוא משקיף על צמרת העץ, מהורהר, אף פעם לא פונה אלי, אני לא פונה אליו, אבל הנוכחות שלו מורגשת ומנחם כל כך שהוא נראה שוב בריא, הוא נראה שוב כמו "הוא" והרבה-הרבה זמן, יותר מדי זמן, שלא הצלחתי לזכור אותו ככה, נינוח, יציב, שולט בחייו. עכשיו הוא כאן, במרפסת, בבית שלי החדש אליו כבר לא הגיע לביקורים, ולפעמים גם מולי, על כיסא מרופד של רכבת אירופית ששועטת בנוף הררי מיוער ולא מובחן, אירופה כללית כזאת, צרפת אולי, אולי בכלל שווייץ, ומה זה בכלל משנה, גם ברכבת הזאת אנחנו יושבים ושותקים, כל אחד בענייניו ומחשבותיו, אבל הנוכחות נעימה ומפייסת כי שקט ירד על הכל ולצד הגעגוע והכאב יש גם הקלה בכך שהמסע הטרגי הזה נגמר.
*
שמונה שנים, כמעט תשע, ישנתי על הספה בסלון.
הטלוויזיה הרדימה אותי, אור השחר העיר אותי. ישנתי בלי סדין, עם הכריות של הסלון ולא ידעתי להסביר לעצמי בעצם למה, רק ידעתי שאני לא מצליחה לקחת את עצמי לישון בחדר שלי, במיטה.
לא עזר כשהשקעתי בסדינים צחורים, גם לא השתנה דבר כשעברתי בשנים האלה שתי דירות ושני חדרי שינה, רוב הזמן גם לא היה לי כוח וחשק להתעסק בשאלה למה בעצם זה מה שאני עושה. החיים היו עמוסים – ילד, עבודה, חברים ובערב הייתי בדרך כלל מתרסקת ולא שואלת יותר מדי שאלות.
אבל בכל זאת מדי פעם תהיות היו מנקרות והמודע שלי היה שולח שוב ושוב אצבע מאשימה לכיוונים הלא נכונים, והלב עיקם פרצוף ורמז שהכיוונים האלו שהמודע מציע הם כולם-כולם קשקוש מוחלט, ולי לא היה כוח להכריע או להעמיק, אז עזבתי, הרפיתי והתמסרתי לשריטה הזאת שלי הלא ברורה, בלי שאלה, תוך שאני כן מבינה דבר אחד וזה שאני, באיזשהו אופן, לא הולכת לישון אף פעם. אני נרדמת על הדרך אמנם אבל אף פעם לא משכיבה את עצמי לישון, אין לי טקס לילה ובעצם אני כל הזמן חצי ערה, "ישנה בנעליים", שומרת אבל לא מבינה בעצם על מה. מאפשרת לחיים להפוך ליום אחד ארוך ומתמשך שאין בו הפוגה.
צילום: מאיה הפנר
*
מאז שהוא מת, כמעט מיד, אחרי שבועיים מייסרים בבית החולים שהרגישו כמו המתנה ארוכה ללידה הפוכה, אני מרגישה שהכל השתנה. בי. העולם ממשיך כסדרו ואולי בעצם טוב שכך אבל אני, מעוצמת המהלומה, חרגתי ממסלולי, כשאני משאירה מאחורי מציאות ישנה. כמו לעבור ליבשת נפשית חדשה. הרוב כאן דומה אבל בכל זאת אחר – האדמה אחרת, השמים אחרים, למים יש טעם שונה, הצמחים קצת מוזרים והאנרגיות שלי זרות, לא מוכרות, אטיות מאוד, יסודיות, כאילו כל התאים שלי כולם התחלפו, התחדשו, השתנו. רק חסר שאתחיל פתאום לאהוב לאכול חצילים.
*
בשבוע שאחרי השבעה נסענו לבחור מצבה ובדרך חזרה, כי כבר היינו בסביבה, עלינו לבקר אותו. קברנו אותו על צלע הר, באחד היערות היפים של הרי ירושלים, בבית קברות קטן, חילוני ומחבק. כשהשארנו אותו שם תחת תלולית האדמה הרגשתי כמו בסוף של מסע, מסע שבו לא פספסנו מילימטר, מסע שבו חשבנו על כל צעד ופעולה, וניסינו, בעודנו צועדות בעיניים פקוחות ונגד התנועה, לרקום אותו, את המסע, בעבודת יד, בתשומת לב של שחקני נשמה. העובדה שמצאתי בביקור הזה את הקבר כשהוא כבר מכוסה בבטון הממה אותי, הכתה בי, איכשהו לזה לא הייתי מוכנה, נלקחה ממני השליטה, מישהו אחר "עשה", והוא כבר לא "שלנו" והוא בכלל כבר לא. הוא לא, אני בודקת מדי פעם והוא לא, ממש ממש לא, וכנראה שלנצח גם לא יהיה, ולמרות שהעניין הזה של המוות ידוע ומוכר זה בכל זאת מדהים ונורא.
*
באותו לילה, אחרי הפגישה עם הבטון שבקצהו שלט קטן ומעליו שמים גדולים, הלכתי לישון בחדר שלי, במיטה. אני ישנה בה מאז, היא נהדרת ואני ישנה בה שינות ארוכות ועמוקות. אם הייתי יכולה הייתי מחבקת אותה כי היא ביתי הישן נושן, שאותו פגשתי לפתע ביבשת הזו החדשה שאליה הוגליתי ואליה מי יודע אם אתרגל אי פעם. לישון זה נהדר וסדינים זה מופלא ויותר אני בשום פנים ואופן לא מצליחה להירדם על הספה.
