מבריחי השממה

העיר הזו זה לא זונה שלכם

לפני כמה חודשים הוזמנתי להשתתף בפאנל על התחדשות ויזמות תרבותית בנגב. המקום היה מלא באנשים צעירים, מוזיקת רוק מנומסת הרקיעה את עצמה לדעת, והאווירה היתה כרגיל באירועים מסוג זה.

"רוצים להתחיל", אמרה אחת המארגנות, "איך אמרת שאתה רוצה שנציג אותך? אני רושמת".

"גנן תרבות", אמרתי.

"אה, או-קיי… בסדר כבר מתחילים".

האורות הוחשכו, התיישבתי כמעט בסוף הדוברים, ואחד-אחד הציגו כל משתתפי הפאנל האחרים את עצמם.  לאחר השני שמתי לב שישנה תבנית חוזרת על עצמה בשיח שלהם-  "אני מ… וגר בנגב כבר קרוב לשנה", "הגעתי במקרה… ועכשיו הקמתי… משהו, כן מדהים הנגב…".

איכשהו מצא כל אחד מאותם יזמי תרבות צעירים, דרך להכניס לתוך הסבר מעשיו באזור  את הביטוי -  "ולהפריח את השממה", אתם יודעים, לצחקק במבוכה, ולהתמוגג ממחיאות הכפיים שהגיעו כבמטה קסם לאחר המשפט "להפריח את השממה".

ללא יוצא דופן התאפיינו כל קודמי לדיון בהיותם אנשים שבאו מחוץ לנגב, אף אחד מהם לא חי בדרום יותר משלוש שנים וכולם הצליחו למצוא דרך מקורית או פחות, להשחיל את המשפט על הפרחת השממה.

בשלב מסוים התחלתי לחוש כאילו כל הפאנל אינו אלא מתיחה אחת ענקית לראות מתי אתפקע מעצבים, שוב ושוב חזרה המנטרה. כשהגיע תורי להציג את עצמי ואת העשייה שלי אמרתי בפשטות: "שלום - אני השממה שבאתם להבריח".

מאז ומתמיד לא הצלחתי להבין את האובססיה הזאת להפרחת השממה,  יתרה מזו, בכל פעם ששמעתי את המשפט הזה הבטתי מהחלון  החוצה לבדוק, והעיר, על שלל אנשיה וחייה היתה שם, נוכחת כתמיד.

הרבה דברים היתה עבורי באר שבע לאורך שנות חיי בעיר: בית, כור מחשבתי, חידת זמן ומרחב חיי.  אף  אחד מהם לא היה שממה. אך כמו רבים אחרים, הדימוי הזה של חיי כשממה הוטמע בי ולקח לי שנים רבות להשתחרר ממנו בעצמי, ועוד כמה שנים כדי להבין מדוע כל יזם תרבותי שהגיע ביטא את המלים האלו שוב ושוב - יש משהו סקסי בשממה, מלת הקסם שמוטחת בקנבס כדי לרוקן אותו ממשא ההיסטוריה השחורה של המקום, חלום נוף בתולי שעליו אפשר לצייר כל רעיון מופרך כשיהיה. אך מעבר, בבסיס העניין עומד גם רצון עז לחזור ולשוב ולהיות חלוצים כמו פעם. עד כדי כך כמו פעם, שהטרנד החלוצי נלווה גם ברצון  לא להיות מוטרד מילידים שיבואו ויפריעו למימוש החלומות נשגבים על השממה.

רכבת אוניברסיטה | תהילה חכימי

עַל הַמִּדְשָׁאָה הַגְּדוֹלָה שֶׁל אוּנִיבֶרְסִיטַת בֶּן גּוּרְיוֹן שֶׁבַּנֶּגֶב
שָׁמַעְתִּי מִישֶׁהוּ אוֹמֵר:
הַדָּבָר הֲכִי טוֹב שֶׁקָּרָה בִּבְאֵר שֶׁבַע
זֶה הָרַכֶּבֶת שֶׁמַּגִּיעָה יָשָׁר לְתוֹךְ הַקַּמְפּוּס
בְּלִי שֶׁנִּצְטָרֵךְ לַעֲבֹר בָּעִיר.
רָצִיתִי לִצְרֹחַ:
הָעִיר הַזּוֹ זֶה לֹא הַזּוֹנָה שֶׁלָּכֶם יָא מַנְיָאק
אֲבָל שָׁתַקְתִּי.

מתוך הספר ''מחר נעבוד", הוצאת טנג'יר, 2014


צילום: דויד פרץ

לפני שבועיים חנך שר האוצר את שנת הלימודים האקדמאית במעונות המכולות בעיר שדרות. איכשהו אל תוך נאומי הפייסבוק שלו התגנב לו המושג – "חבר'ה איכותיים", בהתייחסו לאותם סטודנטים היורדים דרומה (להפריח את השממה...)

לבי עם הסטודנטים האלו שנאלצים לשאת על עצמם את תג האיכותנים כמטלה אקדמאית, אך לבי קודם לכל עם תושבי הדרום ששנה אחר שנה, שר אחרי שר, נאלצים לשמוע שוב ושוב על אוכלסיות איכותיות שירדו  אל הנגב, וכי ישועתם ותשועתם תבוא יחד עם בני האור היורדים דרומה.

בסיסי צה"ל יורדים דרומה, חברות היי-טק פותחות כאן סניף, כל הדיבור סביבן נגוע במנטרת האוכלוסייה האיכותית. האם מישהו מאנשי המרכז הבאים הנה בסבב מחזורי תהה ולו לרגע  עם עצמו, כיצד מרגיש הילד שעומד מולם ושומע אותם אומרים לו שהאוכלוסיה האיכותית שתבוא מבחוץ היא התשועה והישועה?

בדיוק כך הרגשתי כילד, גר בארץ אבודה. ארץ המחכה דרך קבע ל"הפרחתה" על ידי אוכלוסיות איכותיות שתמיד תמיד, יגיעו מבחוץ. "אם זאת גאולה, אני מעדיף גלות", שר ידידי אביב גדג' ולא יכולתי שלא להסכים עמו. מרגע שעמדתי ומעדתי על דעתי, חשתי שאני חי בגלות. "גלות באר שבעית" קראתי לזמן ולמרחב הזה.

לא היתה לי שפה לתאר את אותה גלות במולדת, במשך שנים רבות לא יכולתי להביא את עצמי לכתוב את השיר על העיר והמקום שבו חייתי וחוויתי את רוב חיי. המלים חמקו ממני, לא היתה לי שפה לבטא את המקום כפי שחוויתי אותו, כפי שכאבתי אותו, כפי שאהבתי אותו. בהרבה מובנים לא הכרתי במקום הזה, כמקום הראוי להיכתב. הפנמתי את הקולות שהפכו את המקום לארץ שלא שם, לארץ השממה המחכה להפרחתה, לארץ הלא איכותיים. עד שיום אחד, הצטברו להן שנות השתיקה למסה קריטית של תסכול, תשוקה ועצב, הסכר נפרץ, ומצאתי את עצמי כותב שירים על באר שבע, על הנגב על האנשים והחיים שכאן. אחד השירים הראשונים שכתבתי היה שיר על הרחוב שבו חייתי כל חיי, ובו נולדו כמעט כל תושבי הנגב - דרך מצדה.

לרגע אחד שאלתי את עצמי תוהה מה זה אומר -  למה בחרו בשם הזה לרחוב הזה תמהתי לא פעם, הרי הוא לא מוביל למצדה,  ובכלל מהי "דרך מצדה"? אני מכיר את הדרך למצדה, אני מכיר את מצדה, אך מהי "דרך מצדה"?

מצד אחד חייתי ברחוב כרחובות רבים אחרים, אך מצד שני בקצה אחד של דרך מצדה, נמצאו שלושה מונומנטים אפורים וקודרים: בית החולים סורוקה, אוניברסיטת באר שבע הצמודה לסורוקה, ובניין נסיוני למגורים ומסחר, אשר פיו היה פעור כמפלצת אל סופות החול, וזכה לשם הסימבולי - מרכז הנגב. בקצהו השני של הרחוב שכן בית מלון נאות מדבר, וכיום שוכן שם הגרנד קניון. והדרך בין שני הקצוות היא הדרך שעליה חייתי כל חיי. ממש באמצע, לצד הקיוסק שעל חזיתו התנוסס השלט "משהו על הדרך", שכן המיקרוקוסמוס שבו חייתי וגדלתי, תערובת של מהגרים וסטודנטים, מהגרי השכלה מהגרי ציונות, ומהגרי אין ברירה, גולים בקבע.

דרך מצדה

אלפיים שנות גלות
גדודים של דודי שמש
עצי מכנף נאה
בתים ללא מבנה
סטודנטים מתחלפים
מהגרים בקבע
סורוקה לא מרפא
כאב שלא מרפה

הו דרך מצדה,
הו, דרך ללא דרך
אם כאן צריך לחיות
היכן כדאי למות?
בעיר ללא סיבה
אף היסטוריה לא נכתבת
שברת לי את הלב
מחר אני עוזב

סופות אבק חולפות
מעל מרכז הנגב
ירח מזדקן מעל כביש ללא מצפן
שישים שנה כל זה רק
"משהו על הדרך"
שאף פעם לא תשתנה
שאף פעם לא תשנה

הו דרך מצדה,
הו דרך, ללא דרך
אן כך צריך לחיות
אולי כדאי למות?
בעיר ללא סיבה
החיים הם האנדרטה
למה שלא יקרה
למה שלא יהיה

הו דרך מצדה
הו דרך מתאבדת
אם כך צריך לחיות
אולי כדאי למות?
בעיר ללא סיבה
אף היסטוריה לא נחשבת
שברת לי את הלב
מחר אני עוזב

בסופו של דבר עזבתי את דרך מצדה, תודעתית ופיזית ועברתי לרחוב אחר בעיר.  נשארתי בבאר שבע כי אני אוהב את החיים שלי כאן מעל לכל. מזה כ-15 שנה שאני פועל בכל דרך אפשרית לחיזוק היצירה המקומית בדרום. הסיבה, לפחות עבורי, ברורה לחלוטין. העיסוק בחיים בנגב, סובב סביב ציר הלחם דרך קבע.  סגירת מפעל מגבות ערד העלתה שוב פעם את הדילמה המורכבת של "ערים ללא סיבה" כפי שאני קורא להן. אבל העיסוק בלחם אינו מספיק כדי לרפא את הפצע. שכן, גם במקומות שבהם יש עבודה ופרנסה, עדיין פרושה על המרחב הזה שמיכת הניתוק המאובקת מההוויה הישראלית. התפישה של הנגב כארץ לא זרועה, ארץ הגלות המקומית, וארץ שלא שם, לא ניתנת לריפוי באמצעות הקמת עוד מפעל שרק ינציח את יחסי הכוחות בין המרכז לפריפריה, כלומר כסף שהולך להגמוניה בשביל שיקימו מפעל כושל בנגב שלאחר כמה שנים המדינה תסבסד עד שלא תוכל יותר. בעיני הדרך היחידה ליצור למקום הזה מהות וזהות מקומית חזקה, ברורה ומובחנת מהתפישה ההגמונית הרואה את הנגב כשממה ריקה שלעולם לא תופרח.

זה כבר קרה בבאר שבע וזה מתחיל להתרחש גם בערים אחרות בנגב. היצירה המקומית כאן עולה ופורחת, ועד כמה שזה נשמע מופרך, בעיני יש קשר ישיר בין הזעקות על מפעל "עוף בנגב" של קארין צרפתי סולנית להקת צנזורה, מול מאות נערים ןנערות משולהבים, לעובדה שחלק ניכר מאותם אנשים צעירים משולהבים יבחר למקם את חייו בבאר שבע ובנגב, לא בגלל הציונות ולא בגלל הפרחת השממה. ההפך, בגלל שכאן החיים טובים ונכונים. אתם מבינים, מה שנראה בעינכם כאוסף של שירים רועשים, נערים קופצים, וזעקות, הוא למעשה ערש הולדתה של תרבות חדשה. תרבת שנבנית מדמם ומרוחם של אנשים צעירים ש-60 שנה אמרו להם שכל זה רק משהו על הדרך, והם בחרו לא להקשיב ולעצב לעצמם תרבות מקומית חדשה, של אנשים בני המקום ששרים, מנגנים, כותבים, מציירים, מפסלים ומציגים את המקום, בכל דרך שהם יכולים, גם כשהם מתנגדים לו, הם בונים אותו.  מעצבים לעצמם את המשמעות של חייהם במקום הזה, דרך היצירה. זה לא המפעל שיביא גאולה כלכלית לנגב, אבל זה בהחלט המשאב היחידי שיביא גאולה לגלות הרוחנית של ארץ השממה, הארץ שלא שם, הנגב, הדרום.

דויד פרץ הוא מוזיקאי של רוק אלטרנטיבי:יוצר, מבצע, מפיק, מקליט ויזם תרבותי

*

בשיתוף "כולאננה"- יוזמה לקידום חברה הוגנת ורבגונית

תגובות

|
X
X

Send this to a friend