בגיהנום שלי שומעים את יללות החתולים. כן, אני יודעת, יש גם ילדים שאין להם מי שישמע אותם, והרחובות מלאים בהומלסים, והמדינה בוערת, בין היתר כי כל הזמן עושים כאן את מה שדחוף על חשבון מה שחשוב, וככה כל מה שחשוב מחכה לתורו, שלעולם לא מגיע.

כשאני מדברת על מצוקת החתולים ברחובות, הכלבים בכלביות, הסוסים הזקנים והחולים שממשיכים לסחוב עגלות, ולסבול התאכזרות של המין האנושי, תמיד יש מי שדחוף לו לענות,  שיש כל כך הרבה סבל בעולם, אז למה נטפלתי לדאוג דווקא לבעלי החיים. פעם הייתי מתבלבלת מרפליקה כזאת לגמרי, כי זה נכון. אבל זה שמשהו אחד נכון, לא אומר שמשהו אחר לא נכון גם הוא.

אני מישירה מבט ושואלת את העונה,  האם בקשר לסבלים האחרים עשית משהו היום? ומיד אני מרגישה כמו פלאטו שרון, במבטא צרפתי כבד ותוכחה בתוכו, בתשדירים לבחירות ההן כשהוא הופיע עם המשפט האלמותי, "ומה אתה עשית בשביל מדינה?" אני כבר לא זוכרת באיזה שנה, ולאילו בחירות זה היה, אבל כבר עשורים רבים שגם הבחירות פה לא משנות את המציאות.

השיטה הדכאנית של להגיד למי שעושה משהו לטובת מישהו, שהוא לא במקום הנכון, היא אגו-ציניות של מי שלא רוצים בעצם לעשות שום דבר חוץ מלדאוג לביתם. כי מי שמבקר, למשל, פעילים למען בעלי חיים, לאו דווקא בילה בעצמו את הזמן הפנוי שלו או מדויק יותר, לאו דווקא פינה זמן כדי לעזור לנערים במצוקה או להקים קרן נגד עבדות ילדים קטועי רגליים במטעי טבק.

במדינה לא מתוקנת כמה שאתה חלש יותר וקולך אילם יותר, כך מצבך גרוע יותר.

אפשר להמשיך להתווכח איך צריך וראוי לפצות את המזרחים על העוולות שעשה כאן הממסד בשנות הקמת המדינה, ואז באינרציה גם הלאה. למרות הדברים הידועים, לא פשוט פה לשפוט בדיעבד, לא את אלה שהקימו ולא את אלה שבאו. תמיד הדור המייסד הוא דכאני באופן מסוים כלפי מי שבא אחריו. מצד שני אם לא היה דור מייסד, לא היה לאן לבוא. ובמקום כמו ישראל יש הרבה יותר משני צדדים למטבע. יש ניצולי שואה שלא התקבלו לקונצנזוס של יפי הבלורית ואחריהם או לצדם, לא התקבלו  כל מי שנחשב לגלותי, לא משנה מאיפה הגיע לכור ההיתוך. ואז באו העליות מרוסיה, ומאתיופיה, ובשנים האחרונות הפליטים מסודאן ואריתריאה, הקרב על המסכנות הפך לקרב שבו כל דאלים גבר.

אז בתוך כל זה למי יש פה זמן, ראש ואוזן להקשיב למצוקת בעלי החיים, שממוקמים אצל רוב המין האנושי בתחתית שרשרת המזון, או כמי שמעניינים יותר כשהם מוגשים בצלחת. בתעשייה החקלאית, לשעבר חקלאות, נטבחים, ונכלאים, מפוחדים וחסרי רגע אחד של אויר חופשי, מופרדים תינוקת מאמותיהם וזכרים מושמדים בעוד שנקבות נאנסות להמשיך להיות יעילות.

 ומה עם אלה שנחשבים לזני המחמד, כלבים וחתולים למשל, מצבם של המונים מהם רע, רע מאוד. כלבים צעירים מומתים כ-100 אלף בשנה, אחרים נמקים בכלביות צפופות עד, שאם בכלל, מישהו יאמץ אותם. וגרוע לא פחות מצב החתולים, שפעם שירתו את בני האדם, כשהיו כאן מתבנים ואסמים, וכל אחד רצה כמה חתולים בשכונה שלו, שיגנו מפני נחשים ועכברים. האסמים נעלמו, החתולים נשארו, כבודם נרמס, הם מתרבים בחצרות, נדרסים בכבישים, מלאים בפרעושים, רעבים תמידית, קר להם בחורף ואין להם מים לשתות בקיץ. וכדי לזרות מלח על הפצעים אז גוף כמו עיריית תל אביב מוצא לנכון להפוך אותם ללוגו על שקיות האשפה הרשמיות של איזבל.

אני שייכת לקומץ אנשים שלא יכולים להמשיך ללכת לדרכם כשגור חתולים מיילל עצמו למוות בפינת חצר, לא רק החצר שלי. כמוני, יש כמה מאות או אלפים של מאכילים ושל אנשים שיאספו גור אבוד, או חיה פצועה אחרת, מן הסתם מי שאוסף צריך לצאת מדרכו, לשאת בהוצאות הרפואיות, להשקיע זמן ותשומת לב, ובדרך כלל גם להשאיר את הניצול הקטן בבית, כי יש כל כך הרבה קורבנות למצב וכל כך מעט מי שמוכנים לאמץ. באין מדינה שתטפל בצרכים האלה הם נופלים על אזרחים שלבם לא עומד בזה.

בחיי, כמעט כל דבר אני מצליחה לאוורר בהומור, גם מוות לא מרשים אותי, אבל כשמישהו סובל וחסר אונים ובכיו לא נשמע, כי בסולם הסבל יש תור ארוך לפניו, זה לא מצחיק אותי, זה הגיהנום. 

מירי חנוך היא עיתונאית, סופרת ותסריטאית