מעולם לא היה לי בעל חיים, למעט כמובן אם אנחנו סופרים את הכינים של הילדים. ואז ערב אחד הביאה אשתי את סקובי לחיינו. אמנם כבר שבועות שהיא מכריזה שכלב חדש עומד להגיע, והיא אפילו קנתה מראש מיטה קטנה ואוכל, אבל הנחתי שזה פשוט שקר שנועד לגרום לילדים להתנהג יפה ויצא משליטה.

לקחו אותי לבית חדש ולא הכרתי כלום, אבל כולם ניסו ללטף אותי ולגעת, אז שמחתי נורא. כלומר, כולם חוץ מהאיש המזוקן ההוא, שצעק שהוא לא הסכים לכלב ומה פתאום מביאים כלב בלי לשאול אותו וכלב זה מלוכלך ומסריח והוא בכלל שונא בעלי חיים ואפילו בארץ-עיר הוא אף פעם לא רושם חי, ובקושי הוא מצליח לגדל קקטוס מסכן, אבל לא היה איכפת לי כי ישר קלטתי שהוא מקום אחרון בהיררכיה הביתית. ווף ווף.

המשפחה עמדה על דעתה וסירבה להחזיר את סקובי למקום שממנו הוא בא, פתח תקווה, משתי סיבות: אלף, כי הם אוהבים את סקובי, ובית, כי זאת פתח תקווה. סקובי העדיף לישון במיטה של הבן שלי ולא משנה כמה ניסיתי לשכנע אותו לישון במיטה שאשתי רכשה לו מבעוד מועד, הוא לא הסכים לרדת. ישר הבנתי שצריך פה פתרון יצירתי וניסיתי לשכנע את הבן שלי לישון במיטה של סקובי כי כבר שילמנו עליה. גם הוא לא הסכים. אני רואה מאיפה סקובי ירש את העקשנות.

האיש המזוקן כל הזמן ניסה לשים אותי במשהו ורצה שאני אשן בו, אבל זה בכלל לא נראה כמו מיטה וגם היה לו ריח של חדש. רציתי לישון במיטה של האיש המזוקן, אבל הוא אמר שאני מסריח והוא מפחד שאני אשרוט או אנשוך אותו בטעות בלילה. לא נעלבתי בכלל והלכתי לישון במיטה של אחד הגורים שלו. ווף ווף.

אני מתחיל לחבב את סקובי. אגב, סקובי לא הגיע אלינו כסקובי. במקור קראו לו צ'יקו והוא גר אצל זקן בפתח תקווה, עד שהוא לא הצליח לטפל בו כבר. החלטתי לקרוא לו סקובי על שם רובוט השטיפה שלנו סקובה, כי שניהם קטנים וחמודים וסקרנים ואוהבים להסתובב בבית ולאכול אבק, למרות שאצל אחד מהם זה כנראה בטעות, בגלל ההתרגשות של הבית החדש.

כשהאיש המזוקן צועק "סקובי! סקובי, בוא הנה!" אני אף פעם לא בא כי הוא מתכוון לרובוט השטיפה שלו, אבל המטומטם הזה אף פעם לא בא. גם תפסתי אותו כמה פעמים מתנגש בשולחן ובקירות. איזה ג'וקר. ווף ווף.

אני אוהב את סקובי, או בשמו המלא סקובי בן זנב. המצאתי לו גם המון כינויים, סקוב, סקובון, סקובידון, סקובסטר, סקובנבוים, סקוביבי נתניהו, סקובוגי יעלון, סקוביבון בלע סבון, הרב סקוביהו דובוש השלישי. סקוב שונא מאוד את יָעֵנִי, בובת היען של הילדה שלי. כשאנחנו חוזרים הביתה אחרי הטיול הוא נוהג לנשוך ולטלטל את יעני כאילו היה פלסטיני בשב"כ לפני דו"ח ועדת לנדוי.

כשאנחנו חוזרים הביתה לאחר הטיול, דבר ראשון אני רץ ליעני, לספר לה מה היה. אני מת על יעני. אני שם אותה בפה ואז אנחנו רצים ברחבי הבית כמו משוגעים. תגידו לי אתם, יש דרך מוצלחת יותר לבלות עם החברה הכי טובה שלי בעולם? ווף ווף.

אני חולה על סקובי. הוא הכלב הכי מתוק שיש. אני לא מבין איך עברתי כמעט 40 שנים בלי כלב. הבעיה היחידה אתו היא שבטיולים שלנו הוא מוכרח לנבוח על כל כלב שהוא רואה בסביבה, מקטן ועד גדול, מפודל ננסי ועד רוטווילר. איך אני אכיר כלבים אחרים ככה?

כשאבא ואני הולכים לטיולים (בואו נודה שזה בסה"כ שם יפה לזמן שלי לעשות פיפי וקקי), כל מיני בחורות עם כלבים מנסות להתחיל אתו ואומרות לו "חמוד", "איזה יפה אתה" ו"אפשר ללטף לך את הפרווה", אבל אני נובח על הכלבות כדי להסביר להן שאבא נורא עסוק ואין לו זמן אליהן. הוא נשוי עם ילדים, כלב וקקטוס. ווף ווף.

הבן שלי טוען שאני מתייחס לסקובי כאילו הוא אחד מהמשפחה. זה מגוחך ומזעזע! אני מתייחס אליו הרבה יותר טוב. הוא הנשמה שלי והדבר הכי מתוק בעולם. אני נותן לו לחיות כמו המלך שהוא: הוא לא עושה כלום כל היום, יש לו אוכל חופשי, לוקחים אותו לטיולים כשהוא צריך וכשהוא עובר ברחוב בחורות זרות רוצות כל הזמן לגעת בו. מממ… חיי כלב זה מעולה. איפה חותמים? ווף ווף.