המעיין התגלה בבור ביוב, ושלוחותיו חבויות. במעלה גבעה קטנה נבע, ממזרח למסעדה שהחליפה את "בית המפלגה".
עשרות סיפורים נקשרו במעיין, וכינויים רבים לו. יש טוענים כי נסיכים מקומיים טבלו בו מדי פעם, בבחינת חיסון נגד השפעותיה המערערות של העיר. בחוברת שעברה ונשתכחה בעליית גג, נרשם מסלול המים מפי גיאולוג חובב, ותמונתו: כפוף, מזיע ומחייך בפתח נמוך של מערה, זרועותיו מאובקות בחולצת חאקי קצרה. על הקרקע לידו תרמיל, שממנו מבצבצים באלכסון מפה גיאולוגית, פנס ובקבוק. "לעתים", הוא אומר, "המים זורמים ישר כלפי מעלה".
וכמובן, מ"ם הטבוּעים – חלק הארי של משלחת מחקר במימון העירייה, משרד התיירות ומשרד התשתיות, טובי המדעניות והמדענים, שלוקטו כדי לתעד את המעיין ואגדותיו, תולדותיו המדומות ומאפייניו, ומתוכם להעמיד תוכניות לסיורי התלמידים, לְקַו בקבוקי המים, וּלסדנאות הרחצה הבריאה.
עבודת אותה משלחת ארכה שנה, ולקראת סיומה הוכן טקס השּקה. נאומי ראשת העירייה וסגניה הלכו ונכתבו. הפרח שתענוד בדש חליפתה כבר הנץ בחממה בצפון, שבעליה, החירש באוזנו האחת, העלה את שיח המעיין על ראש שמחתו. הפקת כתבות סוף השבוע היתה בעיצומה. מקום הבימה נקבע ליד בריכה שטוחה, במקום שבו פעל פעם תיאטרון "האומה", וכעת ניצבה תחתיו אדרת כוכבים נוצצת, עוטפת גליל לבן שעינו האחת פקוחה והשנייה רטוּיָּה. שם היו תושבי העיר נקבצים מדי שנה לימי תחינה ותפילה, והיתה שוועתם עולה מלפני המנהל הכללי, מְנַהֵל הנכסים וראש המשטרה, וַידונו וַיעשנו וַיִפְסקו לכאן ולכאן.
הלכה הבימה ונתכוננה, אף אישור ראשון ממהנדס בטיחות כבר היה.
והנה, כשבוע לפני היום המיועד, הרחיק אחד ממדעני המעיין מעבר לנחל בטיול של מוצאי שבת. הבל העיר כָּבַד. עורבנים ספנו בקניהם, דרורים התרעננו בממטרות ואפילו העכברים הסתפקו בגיחות עצלות, לפי תור. אז הבחין פרופסור חלמוני בקבוצת סלעי בזלת, כאישון בעין הכורכר. ובין הסלעים משך את מבטו זרזיף אדמדם, מגיח ונעלם, מתנוצץ שובה לב בכבשן, הארוז בין פסי האספלט לבין בסיסי הצבא והגלים.
מָשַך הזרזיף ונִגָּר, גורר חלקי עפר, אבנים זעירות ונמלה, ופרופסור חלמוני לחלח את קצות אצבעותיו ושם על לשונו ומצמץ בפליאה, וידע כי לא בא אל פיו כטעם הזה אלא בחקירות המעיין. אך זה נובע בעיבורה של העיר, ומוזר שיפרוץ כאן, כל כך צפונה וסמוך אל הים, ועוד ישמור על צבעו ועל טעמו המיוחד.
ומוזרה לא פחות הבזלת, כשמועה שנשלחה לבלבל את שיעורי ההיסטוריה עם הגיאוגרפיה והאזרחות. אך פרופסור חלמוני, שאינו שועה לשמועות, חזר על ניסוי הטעימה בשנית ובשלישית, וביניהן הקפיד ללגום מבקבוק המים, ואז ניסַח ושלח הודעת טקסט קצרה לשותפיו לקבוצת הליבה המקצועית, ובאו. ביום ראשון בצהריים קבעו: "אין ברירה אלא לבחון את המושׂכלות הראשונים. לשם כך נחוצים, לכל הפחות, שישה חודשי מחקר מלאים. יש להתחיל גם בהליך תקנים לחידוש חוברות הלימוד".
עוד באותו היום יצאה המשלחת לפענח את מסתרי פלא הצפון האדמדם, והציבה את המחפרים. לימים תדבר ועדת החקירה על "לחץ בלתי סביר", "היעדר הליך" ו"ביצוע מחריד". בדיקות המעבדה הראו כי לשונו של חלמוני לא טעתה. נדרשה חפירה מאומצת סביב המסלעה. עת החירום הניבה המרצה דחופה לראש מִנְהַל ההנדסה. נשלפו תוכניות חוצבי הרכבת, ורשימת הלקחים מן ההצפה. הוצבו משאבות לניקוז מי הים. אך ככל שהעמיקו חפור, כך התברר כי חרוט הבזלת מבודד מסביבתו, כפיסת כוכב שנדחקה.
ראשת העירייה קבעה כי "יתקדמו במחקר כאילו אין טקס, ויתקדמו בהכנות לטקס כאילו הושלם המחקר". ואכן, יומיים לפני השקת המעיין היו מגדלי ההגברה עומדים, והקונסולה כבר נִצבה – הגבהה, מחסומים, כיסוי, שומר ושִמְשִייה. ראשי הערים התאומות נחתו ושוכּנו, וקיבלו מפה ומניפה שעליה סמל העיר. אתם הגיעו שני שרי חינוך ושלושה שרי תיירות, מהם שתי שרות. גם עבודת המחקר נמשכה.
מר כך וכך הלם בדֹפן הסלע, עוד מהלומה. "לא לגמרי ברור מה שם קרה", סיכמה הוועדה, "אם פגעה המהלומה בנקודה ארכימדית; אם התרחש אז זעזוע אחר; או שמא זכרונו של פרופסור חלמוני לוט בערפל, ומהלומה של מר כך וכך חֻבְּרָה לאסון רק בדמיונו". אך אין חולק על עדות מצלמות האבטחה: כי בערך בשעה שבה החל הטקס, רעדה האדמה הלחה בתוך בור החפירה. הבּזלת נָבְלָה, סלעים-סלעים מתפרדים ולוחשים הכתימו את הקרקע בטיפות ענק. סביב הבור קרסו מעגלי אדמה והפכו לזרם ארגמן אטי, שנשא עמו את פנסי התאורה, ואת שאר חברי המשלחת שעסקו במדידות ובשיחות צדדיות. ארבעים נספו. רק חלמוני לבדו, שחש ברעד עוד לפני שנעמד על שפת הבור, הספיק לרוץ הלאה, לא הביט אחריו.
באותם רגעים אחז הרטט במבנה התחנה המרכזית. היכלותיו הפכו לתיבות תהודה, וקוביית הבטון המשונָה דינדנה מהמסד עד הטפחות. מאה וחמישים מטר משם היה אולם התצוגה של חנות הדלתות נתון בעיצומי חרבונו. דלתות העץ הקבוּעות בשוּרה אל הקיר המריאו בעננות עשן וצבע, ומאחוריהן נגלו פתחי המנהרות – מסותתות, משופעות אל בטן האדמה: אחת אל המפקדה הצבאית, אחת אל אשפי המחשוּב העובדים תחת הכיכר, אחרת אל מבוי סתום בעשרות טונות של קופסאות שימורים, בקבוקי מים ומסנני אוויר, ורביעית, מוצפת מים, שבה נשמרה "צוללת המכה השלישית", שעכשיו הונפה בבת אחת כלפי מעלה, והתאדתה.
צפונה ונגבַּה פרץ, ובטבור העיר שָקַט. עֵת הסרת הלוט, משנגזר הסרט ובקבוק השמפניה רוּקן, הורה הנתב, בקול יציב, "שלוש, עכשיו". מצלמה שלוש נכנסה לטוּ-שוט על ראשת העירייה הכורעת לצד שר התיירות, וביניהם פס מי הנחושת המפכים. בעיניים טובות הסתכלו זה בזו, בחדוות ילדוּת טבלו ידיהם לאמור – כיף לכל המשפחה. השמש, מאחורי המצלמה, צַבעה.
אז נרעד המעיין קלות, כחכח, ועוד לפני שהספיקו נציגי הציבור לקום כדי לפסוע אנגז'ה אל הקוקטייל, הבחינו, והבחינה מצלמה מספר שלוש, שהמים הפכו שקופים. סר קסם המעיין. שׂר התיירות פנה לעוזרו שמחוץ לפריים, ולחש לו ליצור קשר דחוף עם אמרוני, שיש על מה לדבר. ערוצי השידור הריצו מוניות אל "ההוזה", שתמיד הבטיח שהמדע יהיה מופתע מהיעלמות "התופעה החריגה הזמנית" כשם שהיה נבוך בנוכחותה. המגישה הכריזה בקול חמוּר כי "לפי הדיווחים שאנחנו מקבלים מהשטח, אכן מדובר במפח נפש בקנה מידה לאומי". ואנשי הסניף המרכזי של מעריצי המעיין, ובכללם קבוצת הנוער, בהו יחד במסך. הריקנות והפחד התפוגגו עם ההכרזה הרשמית, שנתפסה בעיניהם כקבלת אחריות. "את המקור הם הרסו! את המקור!" זעק אחד בלב נקרע. מלמולים ויפחות התחלפו בצעקות ושאגות. החדר התנחשל. לבו של מתמודד "המעיין" לראשות העירייה גאה: על הקו היה ראש הממשלה. פועלי הבמה פשטו על המגדלים. לא יצאו חודשיים, והמעיין חרב. אחרי שנה פתחוֹ נסתם והוקף ברשת ברזל. נקבע שם שֶלֶט.