צירפו אותי בטעות לקבוצת וואטסאפ שאני לא מכיר בה אף אחד, אולי בלבלו ביני לבין בועז לביא שהוא קונדיטור אילתי מאוד ידוע. בדרך כלל כשקורה דבר כזה אני מודיע להם בנימוס שאני לא מי שהם חושבים, ועוזב. לפעמים אני מוסיף איזה אמוג'י חמוד, לתת נופך אישי יותר, נבלה של צבוע או משהו כזה. אבל הפעם היה משהו מסקרן בקבוצה. היו שם ארבעה אנשים: לכל אחד מהם קראו בשם של אחד מספרי התורה: "בראשית", "ויקרא", במדבר", ו"דברים", וליד כל שם הופיע ציור קטן של אתרוג מדמם. לא הפריע להם שהשם שלי הוא לא "שמות" אלא "בועז לביא" דווקא, ושליד השם יש צילום שלי מחייך עם קצפת על האף, מחזיק על הראש תינוקת אפרו-אמריקאית. אולי הם חשבו שזה חלק מהכיסוי.
כשצירפו אותי נראה היה שהם כבר באמצע דיון סוער מאוד. לקח לי קצת זמן להבין על מה מדובר, הם דיברו ביניהם במין ז'רגון שהיה ערבוב של מושגים מעולמות הכימיה הפלסטית, האדריכלות והגיאוגרפיה העירונית בירושלים, בצירוף ציטוטים של נביאי ישראל וקללות. בסופו של דבר הבנתי שהם מתכננים לפוצץ את הכנסת. זה קרה כשאחד מהם ("במדבר" כמדומני), פתח דיון משני שעסק בניחוש של כותרות העיתונים ביום שאחרי: "הכנסת התפוצצה לגזרים!" הוא כתב והוסיף דולפין. "ויקרא" לא הסכים, וטען דווקא ש"כנסת ישראל פוצצה על ידי מחתרת התורה!" "בראשית" אמר: "אתם לא מבינים בתקשורת. הם כותבים כמו בשמות של סרטים. זה יהיה ככה: 'הכנסת בלהבות!'" הרגשתי בנוח להצטרף בשלב זה, רק כדי ליצור אמינות, וכתבתי: "כנסת המוות". הם שתקו כמה זמן ואז שלחו לי שניים מהם אגודלים מונפים מעלה, ו"במדבר" אף הוסיף לב פועם. "טוב אתה", אמר "דברים".
לאחר הפוגה של כשעה עלה רעיון חדש. לא היה לי ברור אם הרעיון הקודם עבר לסטטוס אחר, לקראת ביצוע, אולי בידיה של קבוצת וואטסאפ נמוכה יותר בהיררכיה האירגונית, או שפשוט התפוגג מחוסר עניין או חוסר ריאליות. איש לא הזכיר יותר את פיצוץ הכנסת וכולם עסקו כעת בדרך הטובה ביותר להגיע אל שמאלנים מפורסמים ולכרות להם את הלשון. הדיון היה ענייני מאוד, אפילו יותר מהדיון הקודם. לא הרגשתי שמדובר בדימוי או איזו הגזמה לצורך התלהמות. "בראשית" הביא כמה פסוקים שדיברו בפועל על כריתת עצים או אף כריתת ענפים מעל עצים, אלא שבפרשנות המתאימה ניתן לקרוא אותם בקלות כהוראות מדשמייא לכריתת לשונם של שמאלנים. "לא תכרות כל עץ מאכל שבשדה", ציטט "בראשית" מתוך פירוש חזקוני על התורה, "אלא אותו עץ שהאדם שבמצור יכול לברוח מפניך ולהיכנס בו ולהיות נגדך. אותו תוכל לכרות, אפילו הם עצי מאכל". אם נחליף "עץ" ב"לשון של שמאלני", כך טען בבהירות, הרי שיש פה היתר חד משמעי לכריתת לשונם של רוב תושבי תל אביב, למשל. הם דנו בנושא לעומק, מוצאים בו דברים לכאן ולכאן. "דברים" אמר שנצטרך רופא כירורג כדי לבצע את הכריתה באופן הומני. "ויקרא" אמר שאולי דוד שלו יכול לעזור. "במדבר" ניסה להתמקד בשאלה מי יהיה הראשון שיזכה למחווה הזאת מידינו, אך הקבוצה לא הגיעה להסכמה לגבי אף שם. הצעתי את שולמית אלוני. "דברים" ו"במדבר" שלחו לי איורי ידיים מוחאות כף, איש משתחווה ארצה בהודיה, פרחים אקזוטיים. "בראשית" חש כנראה שאני גונב לו את תשומת הלב ושלח איש מפהק. "גרוע", הוא אמר.
חשבתי שהדברים תופסים תאוצה אבל אז הודיע בבהלה "ויקרא" שהאוטו שלו לא מתניע והוא חייב להגיע עם מחצלת למקום מסוים שמוכרים בו תותים ליד צומת ראם. "מכירים חשמלאי רכב פה באזור? נראה לי זה החשמל", הוא אמר. כולם ניסו לעזור, כל אחד בדרכו. אני לא ידעתי על איזה אזור מדובר, ולכן, למרות שהכרתי חשמלאי רכב טוב, לא רציתי להסגיר שמדובר במישהו ברחוב הירקון. עסקנו בכך כרבע שעה. מצוקתו של "ויקרא" היתה קשה והתבטאה בין השאר גם בזרם של סמלילי צואה, שהומטרו עלינו בנדיבות מדי כמה שניות. "יהיה בסדר", אמר לו "דברים", "ישועת השם כהרף עין". התפללנו יחד למענו ואז התותים בצומת ביטלו והוא חזר להפציץ אותנו עם כוכבים בוערים, שמש מחייכת וקונפטי ושאל: "אז איך מקרבים את הגאולה, צדיקים?????"
הרגשתי כבר מספיק בטוח בעצמי כדי להציג להם רעיון מקורי ראשון. "מה אתם אומרים", שאלתי, "לפרוץ בשידור חי לחדשות עם יונית לוי, ולהגיד ברכת כוהנים?". "ומה לעשות לה?", שאל "דברים". "לא לעשות לה כלום", אמרתי, "פשוט להשתלט על האולפן ולהגיד ברכת כוהנים". "למה ברכת כוהנים?", שאל "במדבר". "האמת, אפשר גם משהו אחר", אמרתי, "איזה עוד ברכות יש? כוהנים זה פשוט חזק, מכירים את זה". "זה עם היד על הראש, לא?", שאל "ויקרא". אף אחד לא ענה. "מה עם ברכת המזון?", שאל "בראשית". "לא משהו", אמר "ויקרא". "אולי שמע ישראל?", הציע "במדבר". "שמע ישראל זה לא רע", אמר "דברים". "אין איזה ברכה יותר… יותר עם… יותר עם משהו עם נקמות וערבים?", שאל "ויקרא". "תן לחשוב", אמר "בראשית". נתנו לו לחשוב. "הכי טוב ברכת כוהנים", הוא אמר בסוף. "נו, זה מה שהצעתי", אמרתי. "זה לא מה שהצעת", הוא אמר. "תסתכל אחורה ותראה", אמרתי. "אני מוחק כל הודעה ישר", הוא אמר, "מה אתה, מטומטם? אתה לא מוחק כל הודעה ישר?". "למה?" שאלתי. "למה???", הוא שאל, מה אתה, ילד? כל המדינה עוקבים אחרינו, כל השב"כ, מג"ב, אנחנו יעד מספר אחד, אתה לא קורא 'כיכר השבת?". "ויקרא" הצטרף אליו, חשדן ועוין מתמיד: "למה לא קוראים לך בשם של ספר תורה כמו כולם? מה זה הצילום הזה? זה סודנית?". הכל התהפך באחת. "דברים" שלח סמיילי פעור פה ועיניים. "זה לא נראה לי, כל הסיפור הזה אתך", אמר "בראשית". "אתה נראה לי שתול". "שתול??", השתוללתי. "כן, אתה הבוגד!", הוא אמר, "ידעתי כל הזמן שיש בקבוצה בוגד". "ולמלשינים לא תהיה תקווה!!!", צעק "דברים" והוסיף אקדח. "בן זונה", אמר "ויקרא". בזה אחר זה הם נעלמו מן הקבוצה. נשארתי לבד.
בהתחלה קיוויתי שעוד יחזרו, יסלחו לי ונמשיך לחשוב יחד כיצד להבעיר את המזרח התיכון ולקדם את ביאת המשיח. אבל כעבור עשרים דקות הבנתי שזה סופי. המשכתי לבהות בקבוצה הריקה, מדי פעם בודק שיש גלישה, שלא אפספס אם אחד מהם יחזור ויציע לי להצטרף אליהם לקבוצה האחרת שמן הסתם פתחו בלעדי. אבל אז הופיע פתאום מישהו חדש, מבלי שהזמנתי אותו, פשוט צץ. גם לו קראו בועז לביא. היה לו זקנקן והוא החזיק גבינית. "הלו", אמרתי לו. "היי", הוא אמר, "פה זה הקבוצה?". "נראה לי", אמרתי לו. "אז מתי אתם מגיעים?", הוא שאל. "לאן?", שאלתי בחזרה. "לטעימות", הוא אמר. "אני תמיד מוכן", אמרתי, "אני מת על מתוקים".
