ברוסיה, כמו שכבר רמזתי בטורים קודמים, הייתי ילדה פריבילגית. מה שנקרא כאן וגם שם, "בת טובים". עד עכשיו לא לגמרי התגברתי על אובדן המעמד – אפילו שהמעמד לא היה ממש שלי, אלא של הורי. וכשאני אומרת "מעמד", אני מתכוונת לתחושה של להיות נבחר. התחושה שהקשר שלה למציאות האובייקטיבית לא רלוונטי. מה שחשוב הוא האמונה הזאת, שהאנשים שמקיפים אותך הם האנשים ה"נכונים", האנשים "שלך" או "משלך". לא במובן הסנובי-מתנשא חלילה (אם כי הפן הזה תמיד נוכח), אלא במובן הכן ביותר של קרבה רוחנית, הבנה הדדית, תחומי עניין משותפים וכמובן, גם שותפות להשקפה פוליטית. העובדה שמעגל האנשים "שלך", הצר מלכתחילה, מצטמצם מרגע לרגע, לא רק שאינה מפריעה לתחושת הנבחרות, אלא בדרך כלל מעצימה אותה. ועל כך, אני בטוחה, יעידו שמאלני ישראל.
עבור הקבוצה הקטנה שהיה לי העונג להשתייך אליה כל עוד הייתי שם, התחושה הזאת נפרטת למספר בתי ספר שאליהם "משתדלים" לשלוח את הילדים – זה לאו דווקא אומר בתי ספר פרטיים או יקרים. אלה פשוט בתי הספר "שלנו". כך היה בתקופת ברית המועצות וכך נותר היום, למרות השינויים הדרסטיים שמערכת החינוך האקס-סובייטית עברה בעשורים האחרונים. זה אומר להיפגש באותן העצרות. כך זה היה בזמן הפרסטרויקה וכך זה נותר עכשיו, בתקופת פוטין. סכנת המעצר שמתלווה להשתתפות בעצרות או בתהלוכות – שוב, רק מחזקת את תחושת ה"יחד".
כה אמר עוד בשנת 1967 אוקודז'בה מגיבורי התרבות של אותו חוג מצומצם – "הבה נשלב ידיים, חברים, כדי שלא נעלם אחד-אחד". 1967 בברית המועצות לא היתה כמו 1967 בישראל – שם חגגו את רגעי ההפשרה האחרונים, לפני הקיפאון הגדול שסומל על ידי הפלישה לצ'כוסלובקיה. ב-1968, אגב, אותו מעגל חברים שהיו מוכנים לשלב ידיים צומצם לכדי שבעה אנשים בלבד – שהעזו לצאת לכיכר האדומה כדי להיאבק "בעד חירותכם וחירותנו". אף אחד מהם לא יצא מזה בלא פגע.
לא סתם סטיתי מנושא האליטה המוסקבאית לטובת הפגנת השבעה: חשוב להבהיר שההשתייכות לאותו חוג מצומצם אינה כיף טהור. היא באה עם אחריות רבה וציפיות שמעטים יכולים לעמוד בהן. אצילות מחייבת. או לפחות מציבה סטנדרט.
להבדיל מרבים מחברי, המזל שיחק לי פעמיים: נותרו לי במוסקבה קרובי משפחה, ועוד כאלה שאני באמת יכולה להגדיר כ"שלי": אנשים שלמרות המרחק והזמן, אני יודעת שתמיד אמשיך לדבר אתם באותה השפה – במובן הכי עמוק. אנשים שרק המוות יכול להפריד ביני לבינם; ובה בעת אנשים, שבכל פעם שאני רואה אותם מזכירים לי את אותו חוג פריבילגי שאת השתייכותי אליו איבדתי. או, אם לדבר בכנות, אנשים שללא שום כוונה גורמים לי להרגיש פרובינציאלית חסרת תקנה.
שלושה מתוך שבעת המפגינים בכיכר האדומה ב-1967 והשלט "בעד חירותכם וחירותנו"
למה פרובינציאלית? כי אני מרגישה שמרחב האפשרויות שלי כאן קטן לאין שיעור ממרחב האפשרויות הפתוח בפניהם ובפני חבריהם באותה מגה-פוליס שעזבתי. כי בזמן שהייתי עסוקה בבניית קריירה בכלי תקשורת קהילתיים של מהגרים, החברים שלהם ערכו כלי תקשורת בעלי תפוצה של מיליונים, וארצי הקטנה ממש לא עניינה אותם. כי הם הספיקו לבקר בכל העולם ואני בקושי יצאתי כמה פעמים לאירופה ולסיני. כי ההשכלה שלהם רחבה ועמוקה יותר. כי הם יכולים כל יום ללכת לראות הצגה או תערוכה ברמה עולמית, ובשבילי זו אטרקציה תיירותית במקרה הטוב. כי הם מרגישים – או לכל הפחות הרגישו עד לאחרונה – שהם אזרחי העולם. ואני הרגשתי חלק מתת-קבוצה קטנה בארץ קטנטונת, שהיתה יכולה במקרה הטוב ליהנות ממעמד של שכוחת אל, אלמלא המלחמה הבלתי פוסקת כאן.
סיבה נוספת לרגשי הנחיתות שלי – היא הרוסית שלי, שכאן אני יכולה להתגאות בה, אך זו מחווירה בביקורים שלי ברוסיה. זו, לפחות, תחושתי. כשאני שם, אני מאבדת את כל היתרונות היחסיים שלי ונותרת רק עם החסרונות.
*
והנה, לאחרונה, בת דוד מוסקבאית אהובה שלי ביקרה אצלנו יחד עם בתה, וסיפרה לי שכל חבריה מדברים על הגירה. חלק מחפשים בנרות עבודה בחו"ל, אחרים (בין השאר, העיתונאים שביניהם) אינם מאמינים כי ימצאו עבודה ושרויים במשבר אישי עמוק, חלק סתם תקועים, ויש כאלה (זאת אני יודעת ממקורות אחרים) – שמתדפקים על דלתות משרד הפנים הישראלי.
מאז נפילת מסך הברזל האפשרות של הגירה, או לכל הפחות רילוקיישן לטווח ארוך, תמיד בצבצה באופק עבור נציגי האינטליגנציה הסובייטית וילדיהם. למעשה, נדודים בין המולדת לניכר מושרשים במסורת האריסטוקרטית הרוסית עוד מהמאות הקודמות. אבל יש תקופות שזה עניין של גחמה ויש תקופות שמבחינת רבים העזיבה היא הכרח קיומי או מוסרי. נראה שעכשיו, לאחר סיפוח קרים, תחילת המלחמה החצי-חשאית של רוסיה על אדמת אוקראינה ופתיחת המערכה התקשורתית הנרחבת באותה חזית, המשולבת בסתימת פיות ותפיסת פיקוד או פיקוח על כלי תקשורת שעד לאחרונה לא סרו למרותו של קרמלין – הגיעה תקופת ההכרח.
ולצד ההזדהות, החמלה והאמפתיה שאני רוחשת לאותם בעלי מצפון, שחשים כי אין להם יותר מקום תחת המשטר המפלצתי שרובץ מעליהם, לצד העצב על גורלה של הארץ שבה נולדתי, אני לא יכולה שלא לחוש גם רגיעה מסוימת. "סיפוק" היא לא המלה הנכונה כאן. מתברר, אחרי הכל, שאולי לא הפסדתי הרבה. כפי שזה נראה כעת, ייתכן שהיתרונות שעליהם ויתרתי (או שהורי ויתרו עליהם במקומי) היו מדומים למדי. הכל – החל מתרבות ואמנות וכלה במעמדם החברתי של האנשים שמהווים את קבוצת ההתייחסות שלי ברוסיה – כפוף לגחמות השלטון. הכל פריך ושביר. ותוך כמה חודשים הם יכולים למצוא את עצמם פחות או יותר במקום שבו אני הייתי לפני 25 שנים. רק אולי עם מעט יותר כסף ומעט פחות תמימות. ובאופן חולני, המחשבה הזאת, לצד מחשבות בלתי פוסקות על אודות עתידי האישי והמשפחתי בארץ הזאת (אם בכלל), מרגיעה אותי טיפה.
*
בשיתוף "כולאננה" יוזמה לקידום חברה הוגנת ורבגונית