לאחרונה אני מבלה הרבה זמן בבית. למרות שאני חד-משמעית שייכת לאסכולה הקלאוסטרופובית, שאין עבורה עונש חמור יותר מלהיות תקועה בין ארבעה קירות, הפעם אני דווקא נהנית: מהשטיח על הרצפה, מהקשקושים של הבת שלי שתלויים על הקירות, מהמקרר הנגיש, וכמובן, מהשנ"צ הזמין. ועכשיו גם חנוכה, ואחריה – הנוֹבי גוֹד, השנה החדשה. הזמן המושלם לחיבור אל הבית, לשמחות המשפחתיות השקטות. כיף.
אלא שלאחרונה, בעקבות המעבר של רחל לגן עירייה, גיליתי (או נזכרתי, ליתר דיוק) בכך שבית, בנוסף להיותו מקור של כוח, יכול להיות גם מקור לכאב – נקודת חולשה. בעיקרון, אני אמורה עכשיו להתחיל להזמין הביתה חברים של רחל מהגן החדש. אבל מתברר שזה לא פשוט בכלל. מעבר לעניין התיאומים הלא-פשוטים עם אנשים זרים, ההורים של ילדי הגן, מקנן בלבי גם מעין חוסר-נעימות קטן. בושה זעירה. חוסר ביטחון. מה אם הבית שלי לא נקי מספיק לפי הסטנדרטים הישראליים? (כאן עומד לנגד עיני הפרק המפורסם מתוך "אמא מחליפה" שהציג במלוא העוצמה את הפערים – בין אם מדומיינים או אמיתיים – בין הרגלי ניקיון הבית ה"רוסיים" לבין התקנים הצבריים-מזרחיים המחמירים).
הבית שלי, במקרה, תואם לסטריאוטיפים – הוא כנראה לעולם לא יבהיק מניקיון ותמיד יהיה מעט מבולגן. אבל כשאני מארחת חברים ותיקים שלי (בדרך כלל, מה לעשות, דוברי רוסית), אני דואגת להעביר סמרטוט על שולחן האוכל, במקרים קיצוניים גם איזה שואב – ולא חשה יותר בשום אי-נעימות. אני מכירה את הבתים שלהם, מכירה את הסטנדרטים. לעומת זאת, המחשבה על האפשרות להזמין לביתנו "ישראלים" מלחיצה. מה יחשבו על השטיח הסובייטי שעל הרצפה? על שמיכת הצמר המשובצת שעל הספה? על ערימות הנייר והשטויות על שולחן הציור של רחל? על החלונות שכמה וכמה ניקיונות פסח כבר פסחו עליהם?
הזמנה של חברים הביתה יכולה להיות חוויה מלכדת ומגבשת, אבל עלול להיות לה גם אפקט הפוך: אני זוכרת שבפעמים הבודדות שבהן ביקרתי בבתים של חברי הישראלים מבית הספר היסודי, התחושה הבסיסית היתה של הפתעה וניכור. הסלון נראה שונה כל כך, וגם חדרי הילדים. העין מחפשת מדפי ספרים להיתלות בהם, ומוצאת תמונות של מקובלים. אלי הביתה כמעט שלא הזמנתי. פעם אחת שני בני כיתתי באו אלי במסגרת מבצע "ביקור חולים" שכולם כנראה היו מחויבים בו. הרגשתי דווקא בסדר (כמו במשך רוב מחלות הילדות שלי), אבל שכבתי במיטה. ושני בנים העבירו משקל מרגל אל רגל בחדרי הקטן. אני מתארת לעצמי שהרצון העז שלי שהביקור ייגמר כבר היה לגמרי הדדי. המבקרים היו לא פחות נבוכים ממני.
ועם זאת, כל אלה שטויות, כמובן. ראשית, אני אתגבר על חוסר הנעימות והבושות. כבר הספקתי להיות בכמה וכמה בתים ישראליים (ורוסיים) מאז ילדותי וגיליתי שרוסים לא תמיד חזקים בספריות וישראלים – לא תמיד בניקיון. אך גם הכרתי בתים שמצליחים (הפלא ופלא!) לשלב בין השניים. שנית, בסופו של דבר, אני הרי יודעת שאף שכבר 25 שנים לא חייתי בדירה שאינה שכורה, מעולם לא למדתי להשקיע בעיצוב-פנים ודירתי עדיין נראית מבחינות מסוימות כמו "דירת עולים" – הכל זמני, מקרי, על הדרך וקצר-מועד – אין כמו הבית שלי מבחינת הביתיות והחום. ברוסית יש מלה מיוחדת לתחושת הביתיות והחום הזו – אוּיוּט (המקבילה של Cosiness באנגלית), שאין לה תרגום בעברית.
אני מאמינה שאחת הערובות לתחושת הביתיות הזו היא הקרבה הרוחנית והנפשית בין דרי הבית. כבר השווצתי באחד הטורים הקודמים בקרבה הרוחנית הבין-דורית שקיימת במשפחתי ושחשוב לי לשמור עליה ולהעביר אותה הלאה, לטובת ילדי. לאחרונה חשבתי, שבהפוך על הפוך, לקרבה הזאת יש גם פן סוציו-אקונומי חשוב: ההורים שלי בילו את ילדותם בדירות קומונליות, – צורת חיים מיוחדת במינה שנפוצה בברית המועצות מיד לאחר מהפכת אוקטובר ונשאה אופי המוני עד שנות ה-70 של המאה הקודמת. אלה היו דירות, אשר לפני המהפכה חיו בהן לרוב משפחות אמידות. במהלך התיעוש והעיור המואצים של שנות ה-20 וה-30 הן (ובעיקר דייריהן המקוריים) עברו "ציפוף". הדירות חולקו לחדרים (משפחה בכל חדר) והשכנים שהצטופפו בהן נאלצו במשך עשרות שנים לחלוק מטבח, שירותים ומקלחת משותפים. וגם מכשיר טלפון (אם היה כזה). ומסדרון. מסדרונות ארוכים ששימשו עבור דורות של ילדים סובייטיים כמסלולי אופניים (מוטיב חוזר בסרטי רטרו רבים).
אבא שלי גדל בדירת ענק כזאת – 13 משפחות בדירה. משפחתה של אמא שלי (בת לקצין בצבא הסובייטי), בילתה רק כמה שנים בדירה קומונלית קטנה יחסית עם עוד משפחה אחת בלבד, ולאחר מכן נהנתה מדירה פרטית.
המרחב הפרטי ש"צופף" והיה למשותף (למשפחה הגרעינית, לשכנים, לחבריהם ומכריהם של השכנים ולשכנים מהדירות שליד) שימש השראה לעשרות יצירות אמנות ופולקלור, וכמובן, גם טבע חותם בנפשותיהם של תושבי האימפריה הסובייטית. אבא שלי, שעד גיל 16 חלק חדר עם אמו וסבתו, סרב להבין מדוע אני, בהיותי נערה מתבגרת, דורשת שידפקו על דלת חדרי לפני שנכנסים. בכלל, אני חייבת לציין שמושגי הפרטיות שלנו (אגב, הנה מלה שקיימת בעברית – אך נעדרת תרגום ברוסית) שונים מאוד עד היום.
יש משהו אבסורדי בהאשמה שמפנים כלפי רוסים, ברוסיה עצמה ובתפוצות – על שהם אנשים "קרים", "מנותקים" ו"מנוכרים". כשנוסעים ברכבת התחתית המפוצצת של מוסקבה, התעלומה באה על פתרונה: מדובר באומה שלמדה לחיות במשך עשרות שנים איש על הראש של רעהו… ושרדה! באומה שעבורה המרחב הפרטי הוא רק מה שמתחת לעור.
אבל נחזור לישראל, לדירתי השכורה ולשאלה מדוע, אחרי הכל, אני מתיימרת לטעון שהבית שלי הוא הכי ביתי שיש ומשפחתי – הכי משפחתית בעולם (או, לכל הפחות, אחת המשפחתיות ביותר בישראל). ובכן, התשובה לכך פשוטה וכאמור, יש בה מרכיב סוציו-אקונומי איתן: לא להורי ולא להורי בן זוגי אין רכב פרטי. כשההורים מגיעים מירושלים לבקר אותנו בסוף השבוע, הם מגיעים לסוף השבוע כולו. דירת שלושה החדרים שלנו נהפכת ליומיים לסוג של דירה קומונלית בגרסה מרוככת מאוד. וזה קורה אחת לשבועיים-שלושה, לטוב ולרע. לא פעם הביקורים הללו טומנים בחובם סכנת פיצוץ, לעתים הסכנה ברורה ומיידית, אבל בחשבון סופי, כזה של סיכום שנה, זה עובד לא רע.
כנראה שההרגל הגנטי למודל של חיים בין-דוריים משותפים – מה שמכונה בישראל "מודל הסבתא בסלון" – עובד. אני מתערבת אתכם שבקרב תושבי ישראל החילונים (שאינם ערבים ואינם רוסים), אפשר לספור משפחות שמסוגלות לרמת הקרבה הפיזית הזאת על אצבעות של יד אחת.
ועם זאת, בנוגע להצעה שצצה מדי פעם בפעם מהכיוון של נציגי הדור המבוגר של משפחתי – לקנות בית ולגור בו כל המשפחה המורחבת יחד – ובכן, התשובה היא עדיין לא.
