כאשר הדם זורם ברחובות, צפעוני הרשע מתרבים בחדווה וזוכים למחיאות כפיים, השחיתות אוכלת בכל פה ונבחרי העם בטוחים שנבחרו כדי לרפד את כיסיהם – הזיכרון נודד לסיינה שבאיטליה, שנת 1337.
רפובליקת הסוחרים והבנקאים בסיינה היתה אז בשיא גדולתה. תשעת חברי מועצת העיר נבחרו על ידי משלמי המסים מתוך העשירים והישרים ביניהם. עשירים – מכיוון שמרבית הוצאות הציבור נפלו על כתפיהם, ישרים – כי אזרחי סיינה הבינו שאם לא יוכלו לסמוך על נבחריהם, הרפובליקה שלהם תיפול. אבל תשעת הנבחרים ובוחריהם היו רק בני אדם וידעו שאדם מועד לעולם לפיתויי היצר הרע.
באותה שנה, בבוקר מן הבקרים, התאספו התשעה והחליטו שחדר המועצה שלהם צריך עיטור. כל אחד מהם הוציא צרור מטבעות זהב מאמתחתו ושם על שולחן המועצה. בכסף שנאסף הם שכרו את שירותיו של צייר מקומי, אמברוג'יו לורנצטי, וביקשו ממנו לצייר על קירות האולם המלבני את תוצאות הממשל הטוב ומולו את תוצאות הממשל הרע, כדי שכל אימת שהם מתאספים להחליט החלטות בענייני העיר, יזכירו להם קירות החדר לשם מה נבחרו: למען טובת אזרחי העיר.
בין 1338 ל-1341 לורנצטי צייר על קיר אחד את הממשל הטוב: מלכיצדק מלך שלם, זקנו הלבן יורד על פי מידותיו וסביבו שריו ויועציו: האמונה, התקווה, החסד, השלום, עוז הרוח, הזהירות, רוחב הלב, שיקול הדעת, הצדק והחוכמה. בקיר שממולו צויר הממשל הרע: אשמדאי המקורנן, הפוזל ומחודד השיניים וסביבו חבר שריו, מרעים משחיתים: האכזריות, המרמה, הזעם, המחלוקת, המלחמה, תאוות הבצע, הגאווה והיהירות.
על הקירות האחרים צוירו תוצאות הממשל הטוב: העיר סיינה מלאה בבתים מפוארים וארמונות, שווקים וחנויות מלאים כל טוב ובהם קונים רבים ממלאים סליהם, בעלי מלאכה עסוקים בעבודתם, תהלוכת נישואים ונערות מחוללות. מחוץ לחומות העיר וילות וטירות, שדות מעובדים ואיכרים העוסקים במלאכתם. מתחת לכל אלה נכתב "הביטו בה, אתם המושלים, היא המצוירת כאן, מעלת הצדק, המוכתרת בסגולותיה, המשלמת לכל אחד כערכו… הביטו כמה מתוקים ושלווים החיים בעיר שבה מעלה זו של הצדק זוהרת מעל לכל האחרות. היא שומרת ומגינה על כל המכבדים אותה, מאכילה ומזינה אותם. אורה גומל לעושי הטוב ומעניש את הרשעים".
על הקיר המקביל צייר לורנצטי את תוצאות הממשל הרע: עיר חרבה, בתים שנותרו פרוצים, עסקים שוממים, חוץ מעסקו של יצרן הנשק אשר משגשג כשם שלא שגשג מעולם, הרחובות ריקים מאדם, לבד מבריונים המתעללים בנשים, ילדים וזקנים, שדות שוממים ובמקום איכרים העוסקים בעבודתם, שני צבאות עומדים זה מול זה מוכנים לקרב. מתחת לפרסקו הזה נכתב: "הזנחת טובת הכלל והצדק מביאה עמה עריצות, והעריצות פירושה מלחמה, שוד, בגידה ומרמה" בל נשכח, התשעה שילמו מכיסם בעבור התזכורת הזו.
אין ממשל ואין מדינה שקיימים לנצח. שלטונם של התשעה הסתיים עם המגיפה השחורה (1348), וב-1555 סיינה אבדה את עצמאותה בת 400 השנים, אבל העיר סיינה עומדת על תלה, כמעט ללא שינוי, והציור של לורנצטי עדיין נמצא שם ב"חדר התשעה" שבארמון המועצה.
לחברי כנסת ישראל, שרי הממשלה והעומד בראשה, סיור לימודי בחדר הזה הוא בגדר חובה. אנחנו, משלמי המסים, נממן, שהרי איננו נמצאים בסיינה, שם שילמו הנבחרים מכיסם בעבור חינוכם. אבל חי נפשי, נשלם ברצון, שכן בחיינו, בעתיד ילדינו ונכדינו אמורים הדברים.
מינה רוזן היא פרופ' להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת חיפה
