בשנת 1937 נסע האמן חיים אפתיקר (אתר) מקיבוץ עין חרוד להשתלמות בפריז. כשחברי הקבוצה נפרדו ממנו אמר דוד מלץ בשמם:
"בנסיעה זו רואה אני כשליחות שלנו, כצורך חיינו, כי גדול תפקיד האמנות בחיינו. חיינו מחייבים אמנות. כשם שנחוץ לנו בסיס משקי, חינוך עצמי, חינוך ילדים, כן נחוצה לחיינו האמנות. הביטוי של האדם, אשר בונה את החיים האלה, אשר חי כאן בארץ, אשר עושה כאן את העבודה הזאת, האדם העברי, העובד את האדמה".
אינני בן קיבוץ ואם לא מחשיבים השקיית עציצים, הרי שאף פעם לא ממש עבדתי את אדמה, מאז ילדותי אני חי כאן בגבול המדבר, בתחנה האחרונה לפני הקצה, אך לא יכולתי לנסח את הצורך של העיר הזו טוב יותר. אם יש משהו שהעיר הזו זקוקה לו זה לא חוף ים, מה שנחוץ לנו זה לבטא את חיינו כאן, וזו העבודה האמיתית והמהותית שלי כאמן ויוצר שחי כאן.
לא פעם שואלים אותי למה אתה אוהב את באר שבע? וכשחושבים על זה, זה דבר די מוזר לאהוב עיר, שכן מה אתה אוהב בעצם? את הבניינים? את הכבישים? את פחי הזבל? ואולי את פקחי החניה?
לא בדקתי, אבל אני בטוח שגם רוביק דנילוביץ' לא עוצר בכניסה אל העיר ומנשק את שעון הבטון שמסמל עבורי שהגעתי הביתה. ועד כמה שאני מעריך את אנשי העירייה והשינוי הגדול המתרחש במראה החיצוני, הסיבה המהותית לכך שאני אוהב את באר שבע, היא שאני אוהב את האינטראקציה המופלאה שקרתה כאן בין מקום ובני אדם. בין נוף חיצוני ונוף פנימי.
אבל המרחב הזה גם מכיל היסטוריה מורכבת, הווה מרתק, עתיד באמת גדול.
כשסבתי מרי גבאי הגיעה לישראל ממרוקו היא שוכנה בבאר שבע ולא רצתה לחיות כאן, אך הקבר של בנה דוד שנפטר ימים ספורים לאחר שהגיעו ארצה, ושעל שמו אני קרוי, קשר אותה לעיר בקשר נצחי.
כילד גדלתי על ברכי הטראומה הזו. זו עיר שבה אנשים גרו כמעט בניגוד לרצונם הטוב. לקח לי הרבה שנים להשתחרר מהטראומה הבין דורית הזו , ומי שיקשיב לשירים שלי יזהה בקלות שהיא עדיין נוכחת שם.
"בעיר ללא סיבה החיים הם האנדרטה למה שלא יקרה ולמה שלא יהיה", כתבתי באחד משיריי.
מבט על העיר באר שבע, אמצע שנות השמונים. צילום: ישי גוריון. Licensed under CC BY 3.0 via Commons
חלק מחבריי הפוליטיקאים לא אוהב את האמירות האלה, ומאוד לא נוח לו עם השירים האלה. שכן זה נתפס בעיניהם כסוג של התבכיינות – אכלו לי שתו לי, כמו שנהוג לקרוא לזה לעתים.
אני מבין אותם – אך אני לא פוליטיקאי. רוב הפוליטיקאים עוסקים ברגולציית ההווה, פוליטיקאים ממש טובים, כמו רוביק, מצליחים לעסוק גם קצת בעתיד, אבל כאמן אני רואה את הזמן והמרחב שבו אני חיי כספירלה. אי אפשר להעלים את העבר, הוא שוכן בתוכי, הוא עיצב אותי וימשיך לעצב אותי עד יום מותי. הוא חלק ניכר ממהותנו וגם אם אנחנו נמצאים בתנועה מתמדת הרחק וקדימה ממנו, כמו בספירלה אנו תמיד קשורים אל העבר בטבורנו.
לכן אמנות מייצרת זהות, היא זו שמגדירה לאלה שנמצאים אי שם במרחבי הספירלה את הדרך שעשו מחבל טבורם ועד מרום הודם, ואת האפשרויות שלהם להביט אחורה, להמשיך הלאה.
אנו חיים בתקופה שבה הדבר שהכי קל לעשות הוא ללכת לעולמך. מספיק לשלוף את הסמארטפון מהכיס וללכת לאיבוד בעולם הווירטואלי בתוך שניות, זה בדיוק הדבר שהכי מסוכן בעבורכם – ללכת לעולמכם כאן בחממת הבטון הזו מתחת לאדמה, להישאר בעולם הפרטי שלכם ולדמיין את באר שבע.
באר שבע נמצאת בתקופה מלהיבה בהיסטוריה שלה. עיר שכבר עומדת על דעתה כמקום שמייצר תרבות, ומזמנת למי שבא אליה מרחב הזדמנויות.
לאמנים אני אומר, אל תצאו החוצה ותראו שממה, אל תצאו החוצה ותראו קלישאה של עיר דרומית בארצות הברית. אנחנו לא במערבון ואני לא שריף, אנחנו חיים בבאר שבע וזה הרבה יותר מרתק וייחודי.
לפרחי אמנות והלוואי שגם לפרחחי אמנות, ניתנת אפשרות הבחירה לעשות לביתם או לעשות לביתנו. לכאורה אני אומר דבר והיפוכו – בואו לשנות אך אל תשנו, בואו לספוג אך תספיגו, בואו לחזק וצאו מחוזקים… אבל אם יש קהילה שעל כתפיה הצנומות ניתן להטיל את המורכבות הזו ולצפות שתצליח למצוא ולחבר את החדש שבישן ואת הישן שבחדש, הרי שזו קהילת האמנים.
זו דרכו של אמן אמיתי – ליצור לעצמו עולם משלו, ולהפוך את העולם שלו לעולם שלנו. המשאבים הכי חשובים שיש לאמנים בבאר שבע הם הדמיון שלהם והמרחב שנמצא ממש כאן בחוץ – באר שבע, הדרום.
מתוך דברים שנשאתי לרגל פתיחת מחזור חדש של אמנים במרכז רדליין בבאר שבע
צילום: Annabelle Shemer