ליאור : הבית שלנו מהפכה, נראה כאילו מישהו פרץ אליו באישון ליל. רק לפני כמה ימים שאבנו וסידרנו. על הרצפה מונחים בערבוביה ספרים רבים מספור, חפצי נוי שכל אחד מהם ביזארי יותר מקודמו, עבודות אמנות שהורדנו מהקירות, כלי עבודה, מסמרים וברגים ובתוך כל אלה מרחפים להם דבלולי אבק אפרפרים.

פלג : אני מתרגש. אנחנו מתרגשים. יוצאים להרפתקה בתוך הבית שלנו. חוקרים כל פינה, לא משאירים אבן במקומה. על הכל אנחנו משתדלים לשאול שאלות. החפצים שצברנו יחד מעלים זיכרונות, אנחנו משתדלים שלא להישאב לנוסטלגיה זולה.

ליאור: למה החלטנו לעשות את כל זה? יש לי הרגשה כל הזמן שגם החיים שלנו עוברים טלטלה. אולי רצינו לנער הכל? אני מפחדת ממה שזה יעלה באוב. אני אצל ההורים שלי יום שלם, עובדת מרחוק על ענייני התערוכה, קולטת בהדרגה שאני פשוט מתחמקת מלחזור הביתה. אנחנו מפנטזים יחד לסיים את כל העניין באירוע מכירה פומבית של חפצינו המיותרים. לחיות כמו נזירים.

פלג: מדי פעם פשוט נשבר לי לחשב מסלול מחדש בהתאם לערימת השטויות שיש על הרצפה. הבית הזה הופך אותי לפועל שלו. ליאור אומרת שהיא מפחדת להסתכל לבלגן בעיניים.

ליאור: בבית כבר נהיו לנו מסלולי הליכה חדשים, משונים. אני מתעוררת באמצע הלילה לפיפי. הגוף כבר זוכר, לשמחתי, את ערימת הספרים המשופעת שנשפכת מן הספרייה. כמעט בעיניים עצומות אני מבצעת מעקף, יוצאת ללא פגע.

פלג: יש את מה שמתכננים, ואז מגיעה המציאות. אני משתדל לשמור על גמישות, על יכולת לאלתר. כשיוצרים בזוג, חייבים למצוא מראש דרך לעשות את זה. להתפנות מהאגו שלנו ולהכניס את הלא צפוי לתוך המשוואה.

ליאור: הבית כבר מאורגן בסדר חדש שלא לגמרי מביא אותנו, הדיירים הקודמים, בחשבון. את מקומנו תפסו הצבות סימטריות, רהיטים מרוחקים. פלג צוחק ואומר שעכשיו אנחנו גרים בבית של שגרירים. אנחנו מתקלחים בישיבה. לזה הכי קשה לי להתרגל, אבל אין ברירה… נאלצנו להוריד את וילון האמבטיה, כי הוא הפריע לעבודה שתלינו שם מהתקרה.

פלג: המשימה עכשיו היא להחביא את החוטים, לטשטש עקבות. אני חושש שבסוף כל מה שעשינו ייראה רגיל. שכל מה שהצמדנו כל כך יפה לקירות לא ירצה להתפרק יותר. אני לא בטוח אם אני רוצה בחזרה את הבית שהיה לנו קודם, או שדווקא מוצא חן בעיני מה שעכשיו. הכל מאוד דינמי, וזה מכניס אי שקט. הדברים שואפים להיכנס לשגרה, למסלול רגיל.

ליאור: אוי לא! היום הבנתי שיבואו אנשים זרים לתערוכה. בפנטזיות שלי דמיינתי כמה חברים טובים אצלנו בסלון: שותים, מרכלים, עושים צחוקים. פתאום ראיתי בעיני רוחי את הבית צפוף עד אפס מקום ואנשים מפשפשים לנו בחיים. אני מרגישה מטופשת שלא הבנתי את זה קודם. אנחנו מתחבקים בלילה במיטה, חזק חזק, ואני יודעת שיהיה בסדר.

פלג: אנחנו כותבים חרדה. את הרגעים השמחים שיש לנו, של גילוי והצלחה, קשה לזכור עכשיו. אני חייב להוציא לפועל משימות, לקדוח, לחווט חוטי חשמל, שהכל יעמוד כמו שאנחנו רוצים. בזוגיות שלנו אני הרגוע בדרך כלל, ועכשיו שנינו צריכים להחזיק יחד.

ליאור: איך נארח את כולם? צריך לחשוב על אוכל ושתייה, אבל פלג חוסם את המקרר עם עבודת אמנות שהוא יוצר בתוכו. העבודה הזאת מקסימה בעיני, אבל האורחים… מי ידע שאני כזאת פולנייה?! כדי להירגע אני צובעת שרשרת נורות שקנינו ברחוב כפר גלעדי, מאות נורות לד, בוורוד. יש לי פנטזיה למלא את כל השטח שמתחת למיטתנו בענן צמר גפן ורוד, שיחליף את כדורי האבק האפורים והמכוערים.

פלג: חזרתי עכשיו מהעבודה. בזמן שהייתי בחוץ ליאור עבדה על התערוכה בבית. אני מצלצל בפעמון של מה שהוא אולי כבר בית אחר. הדלת נפתחת ישר אל תוך הסלון ואני נשבע שיש שם דברים שאתמול דחפתי לארון האמבטיה. זה כאילו שכל החדרים בבית הם בעצם חלל אחד מפותל. אתה לוחץ בצד אחד והבית משתחרר עליך במקום אחר.    

ליאור: ביום שתסתיים התערוכה נחגוג תשע שנות זוגיות רצופות. כמה הרבה עברנו יחד, אני מרגישה שיצאנו למסע גיבוש. נהיינו כמעט גוף אחד עם שני ראשים. בזמן ההקמה עבדנו במקביל, משלימים זה את זו (וגם נזהרים לא לריב ולפוצץ הכל). פלג מציע משהו שעשיתי כבר אתמול. אני מבקשת ממנו משהו שמתברר שבדיוק סיים.

פלג: מחר, אם ירצה היקום, נשב שנינו בבית, כל אחד במקום שייעד לעצמו. זה הקן שלנו על כן השיגור.  

ליאור שורופלג דישון הם אמנים ובני זוג החולקים סטודיו בדירתם. "הנוי" היא התערוכה המשותפת הראשונה שלהםבמסגרת  "מעבורת חלל" שאוצרת הילה כהן שניידרמן לאירועי "אוהבים אמנות. עושים אמנות" של עיריית תל אביב-יפו. הפרויקט מציג עבודות שנעשו במיוחד לחלל הסטודיו, במטרה להציף שאלות על תהליכי עבודה. ימים שישי ושבת, 10:00-18:00; רח' החשמל 11, דירה 1, תל אביב