במאמרה "השובתים ילמדו לקח" (12.5.15) ביטאה נועה זלוטניק קול חשוב. עם זאת, טענתה (המוצדקת) לגבי חקיקות דרקוניות נגד העבודה המאורגנת, כמעט תמיד נעלמת כלעומת שבאה – בדיוק כמו יוזמות החקיקה שנגדן היא יוצאת.
בהנחה כי הימין השמרני אינו נוטה להשתנות, בדיוק כמו חלק נכבד מיוזמותיו, אולי כדאי שהטענה משמאל תבטא שינוי מחשבתי? כמי שבסך הכל תומך בעמדה של זלוטניק, אני סבור שמדובר בטיפוס על העץ הלא נכון ושחיקה הדרגתית ביכולת ההתנגדות של השמאל לפעולות מסוכנות הרבה יותר מיוזמות שנשלפות מהמותן לכלי התקשורת.
יותר מאשר לעמוד על הקשיים בחקיקתו של חוק מנגנון בוררות חובה ושלל חקיקות נגד עובדים ואיגודיהם, זלוטניק הביעה בין השורות אמירה חשובה יותר על היעדרם של חוקים כאלה ועל שליפתם מהמותן בכל פעם מחדש.
השליפה הזאת משלחת את הארגונים החברתיים ועוד שלל שמאלנים לסחרור אדיר – מאמרים נכתבים ומלים רבות נשפכות, ובעיקר הזעזוע הגורף והסוחף שבעקבותיו כולם מציינים את המובן מאליו: סכנה ברורה ומיידית לדמוקרטיה.
אבל הסכנה הזאת קיימת במידה רבה כבר יותר מ-80 שנה. הוויכוח הזה בין הימין השמרני והשמאל (תחילה המפא"יניקי, והיום אולי בשלל מפלגות שמאל ושמאל-מרכז) החל עוד בימי התחרות בין ההסתדרות הלאומית, המזוהה עם הימין, ובין ההסתדרות הכללית המזוהה עם השמאל.
אשר למנגנון בוררות החובה, קשה להתווכח עם טיעונים חכמים וצודקים מכאן ומכאן, וככל הנראה מי שיקבע יהיה מי שנמצא בשלטון בזמן נתון ומי שיש לו רוב בכנסת. זו "אסיפת העם הזמנית", וחוקיה אמורים להיות זמניים גם הם.
המנגנון מעולם לא הוקם כל עוד השמאל (מפא"י, המערך ומפלגת העבודה, כל אחת בשעתה) היה בשלטון. אבל הבעיה הגדולה יותר היא שהמנגנון לא הוקם גם בזמן שהימין היה בשלטון. בפועל קרו דברים גרועים הרבה יותר בעזרת סדר העדיפויות התקציבי וחוק ההסדרים המניע אותו. על הדרך, האמון בשיטה הדמוקרטית הולך ופוחת.
וכך, כמעט מבלי דעת, השמאלנים שוב נשלחים אחרי ספינים ודחלילים תקשורתיים בעוד שהדברים האמיתיים קורים ברקע – ביטול מנגנוני אכיפה של חוקי מגן, קיצוץ תקציבים למנגנונים קיימים, טחינה עד דק של סמכויותיהם של האוכפים (מי מהם שנשאר כלל בתפקידו), עצירת כל חקיקה חדשה ומיטיבה בתחום וכיו"ב.
יש מנגנונים חוקיים קיימים שהמדינה יכולה לנקוט בהם כדי לנטרל את הכוח של העובדים, ומשום מה לא עשתה זאת עד לעליית השיטות היצירתיות לייבוש העובדים שהעלתה זלוטניק בצדק רב. למשל, סעיף 37א בחוק יישוב סכסוכי עבודה עוסק ב"שביתה בלתי מוגנת" ומה אפשר לעשות עמה, גם בשירותים שאינם נחשבים לחיוניים, אך כמעט ולא נעשה בו שימוש. במקום לעשות זאת, דאגו שלא יוגדל מספר הפקחים במשרד הכלכלה ושלא תהיה אכיפה אקטיבית של שכר המינימום במשק (או לדאוג לקביעה רלוונטית שלו, שקשורה למציאות).
לכן, אפשר לדמות את חוק בוררות חובה למצב שבו זורקים צפרדע לסיר עם מים רותחים – היא ישר תקפוץ החוצה. את שחיקת הכוח של העובדים, שנעשתה לאט ובמחשכים, אפשר לדמות לצפרדע שנזרקה לסיר מים קרים שחוממו עד רתיחה אך נשארה שם.
אם כן, אולי כדאי הפעם להפוך את הקערה על פיה: לתמוך בהקמת מנגנון בוררות חובה. הנה מסר לנבחרי הציבור במפלגת השלטון – רבע מהעם בחר בכם כדי שתנהיגו ותקבעו דרך למדינה הזאת. אין תירוצים – מעכשיו הימין שולט "על אמת" – אז קדימה, חוקקו את החוק הזה, ושתהיה בוררות חובה.
אם אתם חושבים שזה באמת ראוי ויכול להיטיב עם המדינה, ואם אתם רואים את עצמכם כממשיכים של ז'בוטינסקי, בצעו את הצעד המנהיגותי הזה ושנו את הסטטוס קוו הזה כל עוד אתם שם. אם זה הזמן של הימין לשלוט, אז קדימה. אנחנו יכולים לבקר, להתנגד ולנסות לבלום. אבל אם הם רוצים לחוקק חוק כזה, שיעשו זאת כי זו דמוקרטיה – מי אנחנו שנעצור בעדם? בדמוקרטיה, צעדים קובעי מדיניות נעשים בגלוי ובמוצהר ולא במחשכי חוק ההסדרים.
אסייג ואומר שאני לא רוצה שיהיה רע כדי שיהיה טוב. אני לא חושב שחקיקה דרקונית בכלל, והחוק הזה בפרט, יגרמו לקטסטרופה שתביא לנפילת הממשלה ואז תקום מיד ממשלת שמאל שתתקן את הפגמים. אבל אנו צריכים לכוון את המאמצים שלנו למקום הנכון – עצירת השחיקה המתמדת במעמדם של העובדים – ולתת לימין לשחק לפנינו ולשחוק את כוחו.
מהלך כזה עשוי לחזק את הדמוקרטיה ולהחזיר את האמון בנציגי הציבור שלנו. בתמורה הם יוכלו להגן עלינו באמת, במקום לפגוע בנו. זה באמת מה שאנחנו זקוקים לו.
אסף שוחמי הוא פעיל חברתי ועובד בבית הספר לתקשורת של המסלול האקדמי המכללה למינהל