הדבר הראשון שקרה כשצפיתי בראיון של שרון פרי אצל אורלי וגיא, הוא שרצתי לטלפון לעשות את הוידוא השבועי שאין עליו תמונות בעייתיות. הדבר השני שקרה הוא מאבק אימים בין תחושת הייאוש מאורלי וילנאי, אבירת האשמת הקורבן, לבין הרצון העז לנער אותה מהתפקיד הכמעט הזוי הזה שלקחה על עצמה.

״אני חייבת לשאול אותך״, פתחה אורלי את הריאיון עם פרי, ממנה נגנב טלפון ותמונות עירום שלה הועלו לאינסטגרם והופצו לאלפים. ״את צילמת את התמונות, נחשפת לכל מיני דברים שקרו, מענת הראל ועד גילי מוסינזון, ובכל זאת בחרת שלא להוריד אותן מהטלפון. אחר כך השארת את הטלפון באוטו כשאת יודעת שהדבר הזה מועד לפורענות... ובסופו של דבר את כועסת על אחרים? אולי את צריכה לכעוס על עצמך?״. פרי, כמו רוב הצופות והצופים בקטע, הזדעזעה מהשאלה, ובצדק.

בואו ניזכר רגע על מה הריאיון היה אמור להיות: מעבר לכך שהפצת תמונות בעלות אופי מיני ללא הסכמת המצולמת היא עבירה על החוק למניעת הטרדה מינית ועל חוק הגנת הפרטיות; ומעבר לכך שפרי זכאית לתבוע פיצויים הן מהגנב והן מכל מי שהפיץ הלאה את התמונות – אלפי אנשים בישראל רואים לנכון להשפיל ולבזות אישה שכל חטאה הוא שרצתה לשלוח תמונות עירום לבן זוגה.

במקום להתמקד בפשיטת הרגל המוסרית שמובילה את החברה הישראלית לנהוג כך באישה, במקום לבחון את הקשיים הטכנולוגיים לאכוף את האיסור החוקי על פעולות בזויות כאלה, במקום לעסוק במדיניות המשטרה כלפי עבירות של הטרדה מינית ופגיעה בפרטיות, או בחוויה הנוראית שעוברת פרי מאז האירוע – בחרה וילנאי לקיים ראיון בו היא בוחנת את הגבולות של כמה עוד היא יכולה לבזות את הקורבן, ואם אפשר, גם בשידור חי. זה לא מפתיע, הרי וילנאי ידועה זמן רב כמי שזה הקו בראיונות שהיא מקיימת עם נפגעי ונפגעות תקיפה והטרדה מינית. היא גם הייתה זו שניסתה להשפיל בשידור את הילדות שהובילו את מחאת המכנסונים, ודרשה מהן להיעמד באולפן ולהראות לצופים בבית איך הן לבושות. כשהבושה לא עוצרת בילדות שזה המפגש הראשון שלהן עם עולם התקשורת – היא לא עוצרת כנראה בשום מקום.

הבעיה כאן היא כפולה. במישור אחד, רצף השאלות שהובילה וילנאי משקף תפיסה פוריטנית של מיניות האישה, במסגרתה עצם צילום התמונות ושליחתן לבן זוגה הוא לא בסדר. לא כל אישה אוהבת או מרגישה בנוח לצלם תמונות אינטימיות, כמו שלא כל אישה אוהבת לעשות סקס באור. אבל לכל אישה יש את הזכות לבחור כיצד היא מבטאת את המיניות שלה, בתנאים להם היא מסכימה. לאף אחד – לא לאורלי וילנאי, לא לשוטר או שופט ולא לאף אחד אחר – אין את הזכות לקבוע גבולות למה שמתרחש במרחב הפרטי בין שני בוגרים בעלי רצון חופשי. העדפותיה האישיות של וילנאי אינן רלוונטיות לאישה אחרת, ותקיפתה על בחירה בביטוי מיני כזה או אחר היא לא עיתונאית, היא פרימיטיבית וצדקנית.

במישור השני, האשמת הקרבן היא תופעה חמורה שמתרחשת במספר זירות, אך במיוחד בתחום עבירות המין, ובעוד שעיתונאיות רבות מובילות את המאבק על שינוי התודעה הציבורית בתחום, וילנאי מסייעת לשמר את המצב הקיים. בכך שהיא אישה, ובכך שהיא מציגה את הדבר כקו שאלות לגיטימי בתקשורת המיינסטרים, היא למעשה נותנת כלים בידי הציבור (ולצערנו אפילו הרשויות) לנהוג באופן דומה בקורבנות עבירות מין.

האמת היא שהאשמת קורבן היא טבעית, אפילו אינסטינקטיבית. אנחנו מגיבים כך באופן רגשי כשאנחנו שומעים על דבר מזעזע שקרה, כדי להרגיע את עצמנו מהר מהחרדה שזה אקראי, ושגם לנו זה יכול לקרות. אף אחד לא רוצה לחוות את עצמו כקורבן, ואם היינו כולנו מסתובבים בעולם בחרדה תמידית שכל רגע יקרה לנו משהו נורא, לא היינו מתפקדים כחברה. אז האשמת הקורבן היא תגובה רגשית-הגנתית. אבל רובנו מצליחים להתקדם ממנה הלאה. רובנו מבינים שעבירות מין יכולות לקרות לכל אחת ואחד. שזה לא משנה מה לבשת, מה צילמת, אם את רזה או שמנה, אם הסתובבת לבד או עם חברות, אם שתית או לא, אם אתה צעיר או מבוגר. הדרך למנוע עבירות מין היא על ידי איסורים וחינוך הפוגעים הפוטנציאליים, ולא חינוך ואיסורים על הנפגעות הפוטנציאליות. רובנו גם מבינים שיש ערך רב בהתנהגות רגישה כלפי קורבנות תקיפה והטרדה מינית, ושהאשמת קורבן מטילה עליהם מעמסה רגשית כפולה ומכופלת, ומעכבת את יכולתם לעבור הלאה ולהחלים מהחוויה הלעתים טראומטית.

אולי אם וילנאי ודומיה היו מתמקדים בכמה מזעזעת התנהגותם של מפיצי התמונות – בפעם הבאה חלקם היו מרגישים אשמה ונמנעים מהמעשה הנואל. אולי אם תהיה אכיפה ראויה של עבירות מין וחינוך מיני ראוי במערכת החינוך, תיווצר פה נורמה חברתית שממגרת את התופעה במקום להנציח אותה.  

שרון פרי אמרה לוילנאי בראיון בפשטות: זו לא אשמתי, וגם לך זה יכול היה לקרות. היא צודקת. 

עו״ד קרן גרינבלט היא משפטנית ופעילה פמיניסטית