גיבורות טרגיות בעל-כורחן

"אז הייתה חדירה או לא הייתה חדירה?"

"אז זה לא אונס, נכון ? הבנתי שהוא לא אנס, אלא החדיר אצבעות"

"הוא הכניס לך לשון לפה?"

באחת מפרשות האונס הקבוצתי שהתגלו לאחרונה אחרי שפרטיה הודלפו, מצאה עצמה נערה בת 14 – פחות מיממה אחרי שהעזה לספר בפעם הראשונה על התעללות ממושכת ופגיעה מינית קשה – נשאלת את השאלות האלה, נחקרת בפעם השנייה. מהעבר השני תחקירנית נמרצת מאחד הערוצים, מבוגרת ממנה רק בכמה שנים. היא שואלת ולא מרפה, מתקשרת ללא הפסקה, ומנסה בכל דרך לקבל תיאור כמה שיותר מפורט על מה שעשו לה נערים מבוגרים ממנה.

"היא פשוט סחטה אותה, אין הגדרה אחרת, השיא היה כשאמרה לה "אל תאמיני לאף אחד, רק אני אעזור לך להעניש אותם, את חייבת לספר לי הכל'" מספרת ליזה ניקולאוצ'יק מנכ"לית מרכזי הסיוע לנפגעי תקיפה מינית בדרום, "התקשרנו למערכת, וההקלטה לא שודרה. חוץ מרייטינג התחקירנית לא ראתה כלום מול העיניים שלה, בטח לא את הילדה. היא חיבלה בטיפול בה ובמשפחה שלה שעברו סיוט. לקח המון זמן לשקם את האמון של אותה ילדה בצוות סביבה".

גם חלק מעמיתיה של התחקירנית ניסו לספק כמה שיותר פרטים על הפרשה, והתחרות על הרייטינג הייתה על חשבון נפשה וגופה הפצועים של הנערה. מלבד שמה המלא צויינו כל כך הרבה פרטים, שכל מי שלא צריך היה לדעת, כבר ידע במי מדובר ומה בדיוק עוללו לה. "זאת עיר קטנה ואמרו מספיק פרטים כדי שיזהו אותה, אפילו על המוצא של הוריה. אחרי הפרסום האבא קיבל טלפונים אנונימיים 'הבת שלך זונה', 'התחתנת עם זונה קיבלת בת זונה'. ככה הוא גילה", ממשיכה ניקולאוצ'יק.

על שאלת הפרסום של פגיעות מיניות אין ויכוח. צריך לפרסם, לטלטל ולזעזע, להציף את המעט שזולג החוצה, כשעוד הרבה זוועות מתרחשות בכל יום ובכל מקום, מבלי שאף אחד יידע ואף אחד ואחת לא תתלונן. חובה להילחם באלימות המינית, אבל כשהתחרות על מי ישיג יותר פרטים ויספק תיאורים יותר "לוהטים", גוברת על המאבק בתופעה הבזויה והופכת את הסיקור החשוב מאין כמוהו לטקסט בוטה וצהוב, מלא בתיאורים גרפיים ואנטומיים, הנזק עולה על התועלת.

"סיקור עבירות המין תופס מקום מרכזי הרבה יותר בגלל השנוי ביחס אליהן וחשיבותן הציבורית", אומרת הדס שטייף, כתבת הפלילים של גלי צה"ל, "במקרים רבים, הרייטינג קשור לדמות המדוברת, ובהתאם תופסת הידיעה נפח, כמו במקרים של אופק בוכריס, סילבן שלום או משה איבגי". שטייף מעלה נקודה חשובה: העוול מתחיל בבחירה מה לסקר ואת מי לסקר, עד כדי כך שרוב מקרי האונס בהם גבר אלמוני תוקף אישה אלמונית כמעט לא ראויים לאזכור. כדי שהתקשורת תגלה עניין בתקיפה צריך דם, או דם כחול.

ידיעות אחרונות, 10.10.14

הבחירה של התקשורת להתמקד בדרך כלל בקורבן, הופכת את הנפגעת לגיבורה טראגית בעל כורחה. ברוב המקרים, הדיווח לא ענייני וגולשת לסקירת קורות חייה של הנפגעת – מה היא עשתה או לא עשתה, המראה החיצוני שלה ואופייה. כאן מתחילה בעצם, האשמת הקורבן.

"לפני כמה שנים הרצתי מול מרכזי סיוע בארה"ב, ובאותו שבוע דווח על מקרה אונס מזעזע בניו-יורק. עקבתי אחרי הפרסומים בתקשורת בתדהמה: כל הזרקורים הופנו לפוגע! כששאלתי על הנפגעת, לא ידעו בכלל לענות לי. זה בכלל לא היה האישיו", מספרת מנהלת מרכז הסיוע בדרום. "כולם דיברו רק על הפוגע, ועל ההיסטוריה שלו". כשחזרה לארץ, המציאות הישראלית טפחה על פניה. "חזרתי בדיוק בזמן שפורסמה עוד פרשיית אונס קבוצתי, כשהתוקפים הם מי שהתקשורת אוהבת לכנות "בני טובים", והנפגעת- ילדה בת 12. בתקשורת ראיינו את האימהות של האנסים, שסיפרו על 'הבן הטוב והמוצלח שלהן שממש לא היה צריך אחת כמוה' וש'היא זאת שפיתתה אותו ועברה ככה בין כולם'. התקשורת ייחסה לילדה בין המילים משחקי פיתוי, כתבו שהיא מוזנחת, הטיחו ביקורת בשירותי הרווחה ושאלו איפה ההורים – שלה כמובן. מי שהיה צריך להיות במרכז הסיקור הם התקופים, בני 16-17, שההורים שלהם כביכול מחנכים אותם. אותם תיארו כ"בני טובים", אותה תיארו כ"נותנת". למה אנחנו מתעסקים בכלל במי היא? החברה שלנו צריכה להתעסק באלה שניצלו ופגעו בה. הם הנשפטים, לא היא".

"התקשורת הופכת להיות יותר ויותר הרסנית" ממשיכה ניקולאוצ'יק ממסל"ן. "היה מקרה ידוע באחד המועדונים, בנאדם מבוגר פי שלושה מילדה שהוא מכניס לבית עסק שלו, שאולי לא נתן לה לשתות אבל ראה איך אחרים נותנים לה ונוגעים בה ולא עצר התנהגות בעייתית. התקשורת פרסמה כל כך הרבה פרטים, שהסביבה הקרובה זיהתה מיד במי מדובר. כמה שעות אחר כך הילדה קיבלה שיחות טלפון – התנשפויות, קללות, גניחות. איך נערה בת 16-17 יכולה לשרוד את זה ולהתמודד עם זה?".

מהצד השני, מעידים במרכזי הסיוע, כפי שראיון חטטני מדי מחבל בתהליך ההחלמה הארוך ממילא של הנפגעת, התקשורת יכולה גם לסייע. "אם יש איש או אשת תקשורת רגישים, אני שומעת מהנפגעת כמה שהראיון נתן לה כוח, שהכתבה חיזקה אותה, שהתייחסות התקשורת החזירה לה את הכבוד לעצמה, ועזר לה להבין שהיא לא אשמה". בנוסף, כל פרסום של תקיפה מינית מעודד עוד נשים וגברים להתלונן, ומפעילה מחדש את הלחץ הציבורי למלחמה בתופעה. "כשהתקשורת מדויקת והכותב הוא מוסרי, הפרסום עושה עבודת קודש. "לאחרונה נעצר חשוד באונס, ואחרי שהפרטים פורסמו פנתה עוד מתלוננת ועוד אחת. אלה הוכחות שמחזקות את התלונה של האישה הראשונה, והאנס נשלח לכלא", אומרת ניקולאוצ'יק. וזו לא הדגומא היחידה. "אחרי פרסום מקרים של פגיעה של אב בילדיו, יש עלייה משמעותית בפניות בנושא גילוי עריות. אמנם ב-90% מהמקרים אין כוונה להגיש תלונה, אבל לנו יש אפשרות להעניק תמיכה ולהפנות לטיפול. כשהתפוצצה הפרשה של משה קצב, הייתה עלייה דרסטית בפניות בעניין הטרדות מיניות במקום העבודה, גם כאלה שהגיעו לכדי תלונות במשטרה".

ספק אם שאלת ה"צדק או רייטינג" נשקלת בכל פעם שהאצבעות נוגעות במקלדת ועושות העתק הדבק לחלק ה"עסיסי" יותר בפרוטוקול הדיון. נכון, זה בדרך כלל חוקי ומגובה בייעוץ משפטי קר ומיומן, אבל לא תמיד מוסרי. זכות הציבור היא לדעת, אבל חובתו של מי שנחשף לסיפור פגיעה גם לדעת היכן לא לגעת.

יום למידה של עמותת מסל"ן בנושא "צדק או רייטינג – על סיקור של פגיעות מיניות בתקשורת" יתקיים ביום חמישי 22/09/2016 08-15:30 בגודמן בית ספר למשחק באר שבע