"ועכשיו אנחנו עומדים מול העתיד. כשיפגע התוקף בעוד אחת, והוא הרי יפגע, מה נגיד? לא ידענו? ידענו. אז למה לא דיברתם? ישאלו אותנו. כי לא יכולנו, נענה. כי זה לא הסוד שלנו, והתבקשנו לא לספר. כי לא יכולנו. והכאב וחוסר האונים שנולדו במעשה התקיפה ההוא, גדלים ומתרחבים, כמו גלים בשלולית עכורה. ההחלטה האם לעמוד מול התוקף היא של הקורבן בלבד. ככה זה צריך להיות. להחזיר לה את היכולת לבחור, את השליטה. את מחיר החשיפה היא זו שתשלם, והוא גבוה. מצד שני, אי אפשר להמשיך כאילו דבר לא קרה. כאילו איננו יודעים. כאילו הכל בסדר. זה לא בסדר, וזה לא יהיה בסדר".

צודק הבלוגר והאקטיביסט נעם רותם, זה לא יהיה בסדר. הטור שפרסם באחרונה שואל כבר בכותרתו מה אפשר לעשות – או ליתר דיוק מה יכולים הגברים הלא-אנסים לעשות, מלבד, מן הסתם, לא-לאנוס / לא-לתקוף / לא-להטריד. ובכן:

1. לכתוב טקסטים כאלה, בתור התחלה. בכל מקום – ברשת, בכלי-התקשורת המסורתיים, ברחובות. אין סיבה לשמור לעצמכם שאתם בצד שלנו, במיוחד כשרבים כל-כך לא ומאוד אוהבים לעשות רעש מזה. סיימתם לכתוב בשקט? אחלה, תתחילו לומר כל זאת בקול.

2. לבוא להפגין לצדנו כשאנחנו יוצאות לרחובות, חוסמות כבישים וממלאות את המרחב הציבורי בקול זעקותנו – כמו בצעדת הזעם והמחאה תחת הכותרת "די לאלימוּת מינית ודי לכסתוח!". על רקע קלות עונשו של אופק 'בעצם נזכרתי שכן בעלתי את פקודותיי אבל זה היה בהסכמה' בוכריס, שבוע בלבד לאחר שצעדנו בעצרות לציון יום המאבק הבינלאומי באלימוּת נגד נשים. תכף חנוכה פה, עת מצוינת להזכיר שכל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן.

בואו להפגין איתנו. צילום מתוך הפגנה שנערכה ב-26.11

3. לתמוך במי שחוו תקיפה / הטרדה בסביבתכם, ולהבהיר שתמיכתכם נתונה להן/ם ללא סייג. אם אתם עדים לתקיפה/ הטרדה – לצאת מהקומפורט-זון ולהתערב לטובת המוּתקפים/מוּטרדים, בין אם ישירות ובין אם באמצעות הזעקת עזרה אם זה גדול עליכם באותו רגע (וזה בסדר, פשוט שלא פחות משאתם אולי חוששים לחייכם בסיטואציה הנתונה – הקורבן שחווה בפועל את האלימוּת חוששת לחייה). כל בן-ברית שמצטרף לתמוך בנו הופך את המאבק היומיומי באלימוּת השגרתית כלפי נשים לקצת פחות סיזיפי עבורנו.

4. להקשיב ולהאמין לקורבנות; לענות לכל מי שמנסה לסתום להן את הפה ולעשות להן דה-לגיטימציה עם סיסמאות שחוקות. אחת הסיבות שיש אנס-שיא קצב ואנס-שיא טראמפ ואלון קסטיאלים ואופק בוכריסים ונתן אשלים וגיל שפרים וכיו"ב שממשיכים לתקוף נשים בשיטתיות מבחילה ועקבית היא שאחר-כך קמים הגבי גזיתים והעירית לינורים למיניהם להגנתם ומסבירים לאלפי מאזינים ברדיו למה הנשים שתקפו בעצם נושאות באחריות לתקיפתן באותה המידה. מי שמנסה לזייף סימטריה בין תוקפן לקורבן, בכל יחסי-כוח אסימטריים שהם ובפרט ביחסי הכוח בין גברים ללא-גברים ובין תוקפנים למוּשאי תקיפתם – הוא בן-בריתו של התוקפן שאף מתנדב להיות איש הלוגיסטיקה וספק התחמושת שלו, ובזכות השריון העבה שאותם בני-ברית ממשיכים לחשל סביב התוקפנים הם ממשיכים בפועלם באין-מפריע. פאקינג הַפריעו להם.

נערה מחזיקה שלט המונה את שמות הנרצחות בידי גברים מתחילת השנה ועד 28.10. צילום: איילת מור

5. ודבר אחרון חביב: דעו את מקומכם – להיות בני-ברית אומר להיות לצדנו, לא במרכז לשם שינוי. It's not about you. בשבועות האחרונים בכל פוסט של אישה שיוצאת באומץ מארון האלימוּת אני רואה תגובות דיריילינג של הקוזאק הנגזל התורן שמנסה להסיט את תשומת הלב אליו, כאילו מה שבוער פה זה שמוציאים לו כגבר שם רע – ולא שגברים אחרים הם אלה שמוציאים לו שם רע כשהם חורטים בבשר הקורבן טראומה משאר עמיתיו למגדר. חסכו מאיתנו את ההסגברה ואנשי הקש הללו. אל תייללו בתגובות לטקסטים כגון זה "למה להכלייייל" ו"לא כל הגבריייים" – התחילו להטות את הסטטיסטיקה לטובתכם, אם אמנם אינכם נמנים על האנסים/ התוקפים/ המטרידנים. שנסו מתניים והתחילו לעמול על העלאת האחוזים בקרב אוכלוסייתכם של אלו שלא רק שלא נוגעים בנשים לרעה – אלא גם תומכים בהן ולא במי שתוקף אותן. אם כל-כך פאקינג חורה לכם שאנסים ומטרידנים מוציאים לכל הגברים שם רע – הפשילו שרוולים ונקו את שמכם במו-ידיכם, אל תגלגלו את האחריות לכך לפתחנו. אם לא שמתם לב, חלקנו קצת כורעות פה תחת עולה של אחריות שמעולם לא היינו אמוּרות לשאת בה – ואתם יודעים מה אומרים שמשאות כבדים מעוללים לרחם העדין שלנו.

אנו נאבקות ונאבקים באלימוּת כלפי נשים ובתרבות האונס בכלל ממנה היא שאובה, משום שהיא פוגעת בכל בני האדם: בקורבנות עבירות מין למיניהן; בקבוצות חלשות ומוּחלשות באוכלוסיה אשר יותר מוּעדות להפגע מינית – נשים, קטינים, להטבפא"קים מכל המינים והמגדרים; ולבסוף פוגעת תרבות האונס גם בגברים – בין אם הם מוּסללים מגיל צעיר לנורמות התנהגות כוחניות שלבסוף מובילות אותם לפגוע בסביבתם ללא הכר, בין אם הם נפגעי עבירות מין בעצמם הסובלים מסטיגמות חברתיות המקשות עליהם במיוחד לבקש עזרה ולהתלונן, ובין אם הם ג'נטלמנים מוּשלמים שלא פגעו באף אדם מעולם ומשלמים בעל-כורחם את הקנס הקולקטיבי שמורישים להם האנסים והמטרידנים. יש דרך אחת בלבד להפסיק לשלם אותו: לנתץ את תרבות האונס מיסודה. וזה לא ייעשה באמצעות תביעת עלבון הגבר שלא פגע (ובטח לא באמצעות ויתורים למי שפגע) – זה ייעשה אך ורק באמצעות תמיכה מוּחלטת בנשים שנפגעות. זו תהיה דרך ארוכה ומפרכת, אבל הגיעה העת שתצטרפו אלינו ותהיו שותפינו, כך שלעולם לא נצעד לבד.