כשהוא אומר כן – זה בעצם אולי לא

נפתלות הן דרכי המוסר הכפול המיני. כשהשאלה היא האם אישה הסכימה למעשה המיני, יש בשיח המשפטי והציבורי מקום רק לתשובה בינארית: הסכימה או לא. אם היא הסכימה – אז היא הסכימה  בזה נגמר הסיפור. אבל כולנו יודעים ויודעות שהדינמיקה האנושית הבינאישית היא לעתים קרובות מורכבת יותר. יש יחסי כוח, יש "לא נעים", יש "אמרתי לעצמה שיאללה, אני אעבור את זה כבר וזהו, אז אמרתי כן". הפילוסופית המשפטית רובין ווסט הציעה מבחן אחר:Was it welcome?  האם האישה קדמה בברכה את המעשה המיני? האם הוא היה רצוי בעיניה? וזה שונה מאוד מהסכמה.

רק לגברים שמורה הזכות שנזכור שלגביהם, הדברים אף פעם לא כמו שהם נראים ונשמעים. צילום: דובר צה"ל

קולות רבים ביקשו בימים האחרונים להטיל ספק באמיתות ההודאה של אופק בוכריס. כותבי הטורים, הפוסטים, התגובות והטוקבקים הפצירו בנו לזכור שכלל לא בטוח שהוא עשה את מה שהוא הודה בו, שהסדר טיעון איננו משקף תמיד את מה שכתוב בו, שלא היה משפט. הקולות האלה הבהירו לי באופן חד את עוצמתו ותחכומו של המוסר הכפול נגד נשים: הנה, כשזה מגיע להצהרה מפורשת של אדם, אדם בוגר, מצליח, רציני וחזק (עד לא מזמן), שמודה מפורשות שהוא עבר על החוק, ואז כדי להסיר ספק וכדי להשתיק את מקהלת הפוסטים והלייקים, הוא גם מבהיר זאת שוב, בכתב ובמסמך מפורש ופומבי: עשיתי את מה שאני מודה שעשיתי, נשבע לכם שעשיתי – פתאום ראוי לפקפק, לשאול שאלות, פתאום נפש האדם היא הרבה יותר מורכבת. פתאום חייבים לעצור ולחשוב, לא לקבל את ההודאה שלו כל כך מהר, לשאול אילו יחסי כוח פעלו עליו. אילו נסיבות. אולי מה שהוא אומר זה לא בהכרח מה שהוא רוצה לומר. פתאום הסכמה היא אולי לא באמת הסכמה. פתאום חייבים להכיר ביחסי כוחות מורכבים שבין בוכריס לבין המשפט הפלילי, בנסיבות הלא פשוטות שבהם אנשים אולי מסכימים לומר דברים גם אם הם לא באמת עומדים מאחוריהם.

מקהלת מטילי הספק בהודאתו של בוכריס מספקת הדגמת ספר לימוד איך רק לגברים שמורה הזכות שנזכור לגביהם שהעולם מורכב, שהפסיכולוגיה האנושית מלאת סתירות, שדברים הם אף פעם לא כמו שהם נראים ונשמעים, שעל כולנו פועלים כוחות סמויים, אילוצים, נסיבות. זה נכון, אבל נכון לגברים. לגבי נשים זה הסכמת או לא הסכמת. שלום וביי.

על המשפט לפתח תפיסה מורכבת יותר של הסכמה לא רק בהקשר של פגיעות מיניות. תחום נוסף שבו בולטת המורכבות של הסכמה הוא התחום של הדרת נשים. העובדה שנשים מסכימות לשבת באחורי האוטובוס, למשל, לא מעידה על כך שהן מקדמות בברכה את שליחתן לאחור. החברה שבה אני הייתי רוצה לחיות היא חברה שבה נעשה מאמץ רב לאפשר לכולם ולכולן הסדרי חיים שאותם הם מקדמים בברכה, ככל שניתן בתנאים של פעולה קולקטיבית ושל רצונות מתנגשים. כך למשל, לו הייתי מנהיג חרדי, לא נראה לי שהייתי רוצה שחצי מבני הקהילה שלי יסכימו לעבור לירכתי האוטובוס. הייתי רוצה שהן יעברו אחורה רק אם הן יאמינו בערך שבהסדר כזה, רק אם הן יחשבו שהוא שומר על כולם, גם עליהן. הייתי רוצה לארגן את החברה כך שהסדריה החברתיים יאפשרו להן לשגשג, להתהלך בעולם בתחושת ערך עצמי, יכולת וקול, פטורות מהצורך להצניע ולצמצם את גופן. במלים אחרות, הייתי רוצה לאפשר להן הסדרים חברתיים שהן מקדמות בברכה, בדיוק כפי שהייתי רוצה שכל מפגש מיני בין אנשים יתנהל לפי התשובה לשאלה "?Am I Welcome".

הכותבת היא מרצה בכירה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב