אתמול בלילה רבות מאיתנו צפו בדיבייט, אחד מרגעי השיא של מערכת הבחירות האמריקאית. לראשונה בהיסטוריה מופיעה אישה כמועמדת, והיא אפילו בעלת סיכויים גבוהים להיבחר לנשיאת ארה״ב. הילרי קלינטון נשענת על ניפוץ תקרת הזכוכית האולטימטיבית בארה״ב בקמפיין שלה, ומדברת לא מעט על הילדות והנערות שמסתכלות עליה ולומדות שמותר להן לחלום להגיע לתפקידים החשובים ביותר בעולם.

ואצלנו? ראש הממשלה ביבי נתניהו מכנה את עצמו ״די פמיניסט״. גם מי שהוא ״די פמיניסט״, כמו שביבי אמר בראיון לעיתונאית טל שלו, אמור לדעת לספור. הוא הרי יודע לספור קולות ומנדטים, תקציבים וקיצוצים. הוא סופר גם שרים ומי מצביע איך במליאה. אבל הוא לא סופר נשים. לא רק במובן שלא אכפת לו מנשים ומעניינים של נשים, אלא ממש, פיזית, לספור כמה יש.

את שיעורנו באוכלוסייה כולם יודעים, אבל פמיניסטיות סופרות עוד קטגוריות. כמה שרות יש, וכמה חברות כנסת? כמה מנכ״ליות במשרדי הממשלה וכמה במגזר הפרטי? כמה נשים יושבות בדירקטוריונים של חברות? כמה שופטות, כמה מנהלות בתי חולים? מה שיעור העיתונאיות, והאם יש יותר רופאות מרופאים, ובאיזה תחומים? האם מקדמים אותו מספר של נשים באקדמיה כמו שמקדמים גברים? וכמה נשים מופיעות בפאנל, בכנס, בטקס?

הספירה הזאת אולי נראית טרחנית. מה אכפת לנו כל כך כמה בדיוק, ואם זה 30% או 50%? הרי כיום נשים יכולות לעשות הכל ולהגיע לכל תפקיד, והדרישה לשוויון מלא בכל מקום באה על חשבון איכות הניהול, הפאנל או תפקוד החברה. גם נתניהו עצמו הסביר את היעדרן הבולט של נשים בקרב יועציו הבכירים, בכך שהוא בוחר אנשים על סמך כישורים ויכולות ולא על סמך מגדר.

התפיסה הזו, שייצוג שוויוני בא על חשבון איכות, היא תפיסה מעוותת של עולם שוביניסטי ישן. היא תפיסה שמניחה שנשים הן פחות טובות מגברים, שאין מספיק נשים מוכשרות, ושבטוח שאם היו – הן היו מתקדמות בדיוק באותו אופן כמו גברים. אפשר לקפל את המחאות, המאבק הפמיניסטי תם ונשלם. על תפיסה זו נוספת המחשבה של נתניהו ושל אחרים, שאם הם יהיו עיוורים למגדר, הם יקדמו את השוויון. גם זו מחשבה שגויה. קודם כל, כי ישנן מספיק נשים המוכשרות בדיוק כמו הגברים בכל ההיבטים הרלוונטיים לייעוץ, ניהול, טיפול או מחקר. שנית, כי כשאתה עיוור למגדר, אתה מתעלם מהאפליה הטבועה בחברה ובשוק העבודה, שנעשית בלי שמעסיקים מודעים אליה. כשאתה לא שוקל שיקולים מגדריים בנוסף לכישורים ויכולות, אתה מתעלם מהחסמים הייחודיים שקיימים אך ורק בפני נשים. אלה הם חסמים שלא מאפשרים לאוטופיה המדומיינת שבה מועמדים נבחרים אך ורק על פי כישוריהם להתקיים במציאות, כי נשים מוכשרות ובעלות יכולות לא נבחרות פעם אחר פעם לתפקידים בכירים.

כבר פורסמו אינספור מחקרים שמראים שאותם קורות חיים בדיוק שמוגשים עם שם של אישה למעסיק, נדחים, בעוד שכשמתנוסס עליהם שם של גבר הם מתקבלים לראיון. אותו עיקרון עובד גם על שמות עם אופי אתני – מזרחים, ערבים וכו׳. זה לא קורה בגלל שהמעסיק חושב לעצמו ״אני לא רוצה להעסיק נשים״. זה קורה כי האפליה היא סמויה, היא מתרחשת בתת מודע האישי של המעסיק, ובתת המודע החברתי בכל שוק העבודה. התוצאה: נשים מקבלות פחות הזדמנויות.

מבדיקה שערכה חברת הכנסת מרב מיכאלי במרץ האחרון, ראש הממשלה נתניהו מינה 11 נשים בלבד מתוך 66 מינויים לתפקידים בכירים מאז 2009. לעומת תשובתו של נתניהו – ממנה אפשר להבין שהוא פשוט חושב שנשים לא טובות מספיק כדי לעבוד אצלו – ברוב המקרים כשעולה הטענה על מינוי גברים בלבד, התשובה היא שחיפשו מועמדות ולא מצאו. האמת היא שזה רק תירוץ, כי כבר כמה שנים שקיימים מאגרים נפלאים שהוקמו למטרה זו בדיוק ומכילים רשימות ארוכות של מומחיות בכל התחומים – לראיונות לתקשורת, לכנסים, לאקדמיה, לתפקידי ניהול ולתפקידים בכירים במגזר הציבורי.

אנחנו לא סתם סופרות, ולא סתם דורשות לשפר את הייצוג. ההשפעה של נוכחות נשים היא גם חינוכית וגם אישית. היא גם מראה לציבור, ובמיוחד לילדות ונערות, שנשים אכן יכולות למלא כל תפקיד, אפילו נשיאת המעצמה החזקה בעולם. הייצוג גם מאפשר לנשים הזדמנויות תעסוקה, קידום והשפעה. זה חשוב במיוחד כיום, כשרבים חושבים שהמאבק הסתיים ואין יותר אפליה, אבל המספרים בשטח מראים בדיוק את ההפך.

הכותבת היא מנהלת קואליציית שותפות – ארגוני נשים למען צדק כלכלי ותעסוקתי