מלכודת הסיוע בשכר הדירה

האזרחים המוחלשים ביותר בישראל – אלה שנזקקים לשירותים סוציאליים כמו הכרה בזכאות לקצבת נכות או דיור ציבורי – נדרשים לעבור פרוצדורות אדמיניסטרטיביות מתישות, ארוכות טווח, עמוסות בדרישות לאישורים ואסמכתאות רפואיות, שלא תמיד מזכים אותם בקצבה שממילא אין בינה לבין יוקר המחיה כל קשר מציאותי. יש גם את מי שלא רק נופל בין כל כיסאות הביורוקרטיה, אלא מתרסק ממש. זהו סיפורה של מירה.

מירה (שם בדוי) בת 45, גרושה ואם לשתי בנות בגירות – בת 25 שאינה מתגוררת עם אמה, ובת 21 שסיימה לאחרונה שירות לאומי וכרגע אינה עובדת. מירה עלתה ארצה בשנת 92 מברית המועצות, יחד עם בעלה ובתה הבכורה. המשפחה חיה זמן מה בדירת קרובים, ולאחר מכן עברה להתגורר בקריית מלאכי. עקב בעיית אסתמה, סבלה מירה בקריית מלאכי מקוצר נשימה, ולאחר שבע שנים של מגורים שם, עברה המשפחה לשכונת אבו כביר שבדרום תל אביב. מאז היא מתגוררת שם.

עקב בעיות רפואיות נרחבות, מירה הייתה זכאית לקצבת נכות בגובה של 100%, והצליחה בקושי רב להתקיים ולגדל את בנותיה. בשנים האחרונות החליט המוסד לביטוח הלאומי כי מצבה כבר אינו מזכה אותה באחוזי נכות מלאים, ואחוזי הנכות שלה ירדו באופן דרסטי ל-40% בלבד. רק לאחרונה, לאחר וועדות חוזרות וערעורים, הכירו בנכותה בגובה של 65% לצמיתות.

רשימת הבעיות הבריאותיות ממנה סובלת מירה והתרופות שהיא נאלצת ליטול

למרות הסוגיות הרפואיות המורכבות והרבות שאיתן היא מתמודדת ופוגעות בכושר העבודה שלה – דיכאון, בריחת שתן, לחץ דם גבוה ועוד – המוסד לביטוח הלאומי הכריע כי היא לא זכאית לקצבת נכות מלאה, וש-1400 ש"ח בלבד יספיקו לה לקיום. עם סיום השירות של בתה בצבא, לא איחר להגיע המכתב המבטל את זכאותה להשלמת הכנסה.

המוסד לביטוח לאומי אינו היחיד שמפקיר את מירה לגורלה. גם כשהגישה בקשות חוזרות למשרד השיכון כדי לזכות לזכאות בדיור הציבורי, שוב ושוב היא סורבה בטענה שגודל המשפחה אינו מזכה אותה בדיור קבע. כמה אירונה יש בתשובה הזו של משרד השיכון:בימים אלה ממש החברה המשכנת "עמידר", המשקיעה מאמאצים וכספים רבים בשיפור תדמיתה, משיקה לוגו של "עמידר החדשה", ובו משפחה שכוללת אב, אם ושני ילדים…כן, שני ילדים בלבד, מספר קטן מכדי לזכות את מירה בדירה בדיור הציבורי.

המשפחה שלא זכאית לדיור ציבורי, בראש האתר של חברת עמידר

מירה המשיכה להגיש בקשות, עד שלבסוף הצליחה לקבל זכאות לסיוע בשכר דירה בגובה של 1,100 ש"ח. משרד השיכון רואה בסיוע בשכר דירה חלופה לקורת גג קבע לאלה הזכאים והממתינים לדיור הציבורי, או לחלק מהמסורבים כי אינם עונים לקריטריונים הנוקשים שלא עומדים בקו אחד עם המציאות הכלכלית הישראלית. סיפורה של מירה משרטט היטב מדוע הסיוע בשכר דירה לא יכול להוות פתרון חלופי לדיור קבע, וכמה מלכודת הסיוע היא דבר בלתי יציב שהציבור המוחלש אינו יכול להיות תלוי בו.

בשנים האחרונות, כשבתה עבדה במסגרת השירות הלאומי בעיריית תל אביב, היא התקיימה מקצבת הנכות החלקית, הבטחת ההכנסה והסיוע בשכר דירה בגובה 1,100 ש"ח. היא גרה כבר שמונה שנים באותה הדירה שיש בה ליקויים שבעל הדירה לא מתקן, ומחיר השכירות שהיא אינה מצליחה לעמוד בו עומד על 3,200 ש"ח. "הדוּד לא תקין- חורף וקיץ יש רק מים קרים, אבל גם ככה אין לי כסף לחשמל. אני רוצה לעבור למקום זול וקטן יותר, אבל אף אחד לא ישכיר לי דירה. אין לי ביטחונות, אין לי עבודה, יש לי אלפי שקלים חובות לבעל הדירה הנוכחי. עכשיו כשהילדה סיימה שירות לאומי, אני גם נשארת בלי הכנסות. שלוש שנים לא שילמתי את וועד הבית, 100 ש"ח כל חודש, ובכל אסיפת דיירים צועקים עליי כדי שאשלם", היא מספרת.

אכן חגיגות סוף השירות הלאומי של בתה היו בשורה מרה עבור מירה. היא מאבדת את זכאותה להשלמת ההכנסה, וחיה תחת האימה שבחודש הבא, כשתצטרך לחדש את תעודת הזכאות שלה במשרד השיכון לצורך המשך קבלת הסיוע בשכר דירה, גם לסכום הזה היא כבר לא תהיה זכאית. "אני גם ככה לא מצליחה לשלם את שכר הדירה שלי, אני ממציאה לבעל הדירה שאני בתביעה מול ביטוח לאומי ושבקרוב הם ייצטרכו לשלם לי סכום של כסף כדי למשוך אותו עוד קצת כל חודש. כשמגיע הסיוע בשכר דירה אני מעבירה לו וזה מרגיע אותו, אבל הסבלנות שלו נגמרת. אם לא אקבל גם את הסיוע, כבר לא אוכל להמשיך להיות כאן ואין לי לאן ללכת, אני אהיה ברחוב".

הסכום שמירה חייבת לבעל הדירה שלה עומד על כ-25,000 ש"ח. גם לביטוח הלאומי היא מחזירה חוב, בשל סכומים שהופקדו לה בטעות. מזון היא רוכשת כשבעל המכולת "רושם" לה את החוב, ומדי פעם, היא אומרת, היא משלמת לו 100 או 200 שקלים, רק כדי שימשיך לתת בה אמון. החוב לבעל המכולת הגיע כבר ל-5,000 ש"ח. לכל ההוצאות האלה יש להוסיף רשימה לא קצרה של תרופות, עליהן היא נאלצת לעתים לוותר.

הדבר היחיד שמחזיק את מירה בתל אביב היקרה הוא חוסר היכולת הכלכלית שלה לעמוד מול הדרישות של בעלי הדירות בשוק השכירות החופשית. עבור קורת גג קבע בדיור הציבורי היא הייתה מוכנה לעבור לכל מקום המתאים למצבה הרפואי, ש"אינו רע מספיק" כדי לזכות אותה בדירה בדיור הציבורי.

כמו מירה, קיימות עוד אלפי משפחות שמשרד השיכון לא מכיר בזכאותם לדיור הציבורי, מה גם שמלאי הדירות דל מאוד לעומת אלפי הממתינים. למשרד השיכון אין סיבה להגמיש את הקריטריונים לזכאות ולעשותם ריאליים יותר, כשבפועל עדין אין מענה לאלה שכבר נמצאו זכאים וממתינים לדיור ציבורי במשך שנים רבות. עשרות אלפי השקלים שמועברים למסורבי דיור ציבורי אך זכאים לסיוע מפאת מצב כלכלי רעוע, רק ממנפים את העושק הקיים בשוק השכירות. הסיוע בשכר דירה אינו פתרון יציב, והוא משתנה עם כל שינוי שמתרחש. די שהמשכורת תעלה במאות שקלים בודדות, שילד יגיע לגיל 18 או שאחוזי הנכות ירדו במעט, כדי שהסיוע יבוטל או יפחת באופן משמעותי.

וכמו מירה, המון מסורבי דיור ציבורי מוצאים עצמם לא עומדים בתנאי סף לשכירות בשוק החופשי, שכן אף בעל דירה לא ממהר לאכלס בדירתו אישה שקועה בחובות, ללא בטחונות, ללא ערבים וללא עבודה. מעבר לדרישה של חברת הכנסת אורלי לוי שהסיוע בשכר דירה יהפוך ריאלי יותר, חובה להבין שהוא אינו מהווה חלופה הגיונית לצורך בקורת גג, ושכל שינוי קטן אצל אלה שמקבלים אותו, עלול להוביל לכך שהם ימצאו עצמם חסרי כל פתרון דיור.

בעת הזו, כשרוב המשפחות בישראל מתלבטות היכן יבלו את חגי תשרי, מירה חוששת שבערב החג לא תהיה קורת גג מעל ראשה.