ציד אדם הלילה בירושלים: הצועדים שאלו עוברי אורח מה השעה, כדי לשמוע אם יש להם מבטא ערבי

 

חיים הר-זהב, מרכז העיר:

בעבור מי שמצליח להתנתק רגשית מהסיטואציה, או בעבור מי שלא חי פה וגורלו אינו קשור בגורלה של המדינה הזאת, הצעדה של "לה פמיליה", "להב"ה", "נוער הגבעות" ושאר גורמים שהמחלקה היהודית בשב"כ עוסקת בהם דרך קבע בוודאי היתה אירוע מרהיב. לא בכל יום יוצא להצטרף לתהלוכה אשר בהגדרתה היא ציד אדם. אנחנו צועדים אתם, מתפצלים אתם ברחובות העיר.

האווירה בפינת גן סאקר – המקום שבו שדרות בן צבי פוגשות את שדרות רבין, רק כמאה מטרים מבית המשפט העליון (מין אירוניה נהדרת שכזו) – דווקא רגועה כשכאלף מפגינים מגיעים. הם רגועים כי הם חדורי מטרה, ולא באו להתעמת עם המשטרה. מטרת ההתכנסות, כמו שהוגדרה בדף הפייסבוק של לה פמיליה, נכתבה די בבירור ולא הותירה מקום לתהיות או ספקות: "נצא בצעדה לכותל ונרמוס את כל מי שינסה רק לעצור או לפגוע בנו".

השוטרים שמקיפים את מאות האנשים מנסים לשכנע אותם להישאר בגן סאקר ועוצרים את בנצי גופשטיין, ראש "להב"ה", ואת מ', מראשי "לה פמיליה", אבל אין להם שום עילה למנוע מהמפגינים לחצות את הכביש מזרחה לכיוון שכונת נחלאות ומשם דרך מרכז ירושלים לעיר העתיקה. עד כדי כך אין עילה, שהמפגינים מקפידים לחצות את הצומת רק במעבר חציה ורק באור ירוק. השוטרים עומדים חסרי אונים אל מול נחיל האדם הזועק "עוד כהנא חי" ו"מוחמד מת". במדרכות הצרות של רחוב בצלאל הם מוותרים לגמרי ומאפשרים למפגינים – אחרי ניסיון קצר ולא נחוש לחסום את דרכם – לרדת לכביש ולצעוד לכל רוחבו.

אנשי הקבוצה שהתקדמה בראש, לובשי קפוצ'ונים צהובים-שחורים של "לה פמיליה", פורצים פתאום בריצה לכיוון השוק. השעה 21:30 והשוק מלא פועלים ערבים שמפנים את האשפה מהרחובות ומשליכים את הסחורה שלא נקנתה ושכבר לא תימכר. אחד מהם צועק "ערבי! ערבי!" ופועל נעלם תוך שניות לתוך הסמטה כשעשרות חברי הקבוצה דולקים אחריו, ואחריהם יס"מניקים שחלקם חוסמים את הדרך ולא מאפשרים להצטרף למרדף. קשה להימנע מלחשוב על סרטי טבע. בעבור המפגינים לא מדובר בבני אנוש שהם צדים, אלא במטרות נעות שיש לפגוע בהן. מסע ציד, כבר אמרנו.

בקצה רחוב בצלאל, החלק העיקרי של ההפגנה מגיע לבתי הקפה שמשתדלים להישאר פתוחים למרות המצב הביטחוני בעיר. תיירים בריטים בגיל העמידה יושבים ליד אחד השולחנות. הם שומעים את הזעקות "מוות לערבים" שמהדהדות ברחוב הצר, קמים מהשולחן כשהם אוחזים את ספלי הקפה שלהם ונצמדים מבועתים לקיר. "מה קורה פה?" הם שואלים בקול מפוחד. "ווי הייט אראבס", עונה אחד המפגינים. הבריטית המבוגרת מהנהנת לעברו, עיניה פעורות בתדהמה.

צילום: ניב חכלילי

היס"מניקים סוגרים את כל הסמטאות הקטנות מחשש לפריצת ציידי אדם כמו זו שקרתה קודם לכן בנחלאות. קבוצה של אוהדי בית"ר מגיעה מאחור. הם ניסו לצאת קודם לכן לעיר העתיקה באיגוף דרך רחביה, אבל המשטרה חסמה שם את דרכם. הם שרים בשירה אדירה שירי שנאה לערבים המוכרים היטב למי שביקר בטדי ("מוחמד לא נביא / הוא סתם עוד ערבי"), והקהל מצטרף. כשההפגנה מגיעה לרחוב הלל הם עוברים חנות אחרי חנות כדי לחפש עובדים ערבים. באחת הפיצריות הבעלים יוצא אליהם. "יש לך פה ערבים! אנחנו יודעים!", הם צועקים. "אצלי רק עבודה עברית", הוא אומר להם, "נשבע לכם. כל הכבוד לכם".

לכל צעיר עם חזות מזרחית הם ניגשים כדי לשאול מה השעה. אני לא מבין מה הבעיה לדעת מה השעה עד שאחד המפגינים אומר לחבר שלו "איזה זין. פספסתי הזדמנות. שאלתי אותו מה השעה והוא אמר עשר וח'צי. הוא היה ערבי! ערבי! ובדיוק הגיע שוטר. כוסומו".

בעמדת השידור של ערוץ 10 הם מקללים את שוקי הצלם ואת ישראל המפיק. המצלמה של שוקי חוטפת יריקה לעדשה לקול שירת "התקשורת מזדיינת". אחד המפגינים מספר לחבר שלו שבנחלאות הצליחו לתפוס ערבי. "וואי וואי מה עשו לו", הוא מעדכן, והם ממשיכים לצעוד לכיוון העיר העתיקה.

ציד האדם נמשך גם מאוחר יותר בלילה, אף שהמשטרה מכוונת את המפגינים לצעוד דרך שער ציון והרובע היהודי, בניסיון לצמצם למינימום את החיכוך בין המפגינים לערבים בעיר העתיקה.

עוד ערב בעיר שחוברה לה יחדיו. אולי חבל שאנחנו כן חיים פה וגורלנו כן קשור בגורל המדינה הזאת, ולכן החוויה הזאת כואבת כל כך. אחרי הכל, לא בכל יום זוכה אדם לחזות בציד של אדם אחר.

ניב חכלילי, מרכז העיר והעיר העתיקה:

"הוא נראה לך שמאלני?" שואלת נערה מתולתלת עטופה בדגל ישראל את חברתה. "ברור", עונה החברה, "תראי אותו מצלם אותנו ועם השיער הזה שלו". הנערים המשולהבים שסובבים אותן לא צריכים יותר מזה כדי להסתער. קבוצת בריונים בוגרים יותר מצטרפת גם הם למתקפה והצלם, שמנסה להגן על עצמו, נהדף אחורה, סופג אגרופים ובעיטות מכל הכיוונים.

"יאללה, אקשן", צועקים נערים חרדים שרצים אל תוך גן סאקר, מצטרפים למאות המפגינים שמנסים לעקוף את החסימה המשטרתית ולעלות לכיוון מרכז העיר. הם חוצים את הגן בריצה בין השיחים, בחשיכה. מגיעים מתנשפים לקצהו, רק כדי לגלות קצין משטרה שממתין להם בצמוד לכביש, מזהיר אותם במגפון ש"ההתקהלות הזו לא חוקית וכל מי שלא יתפזר ייעצר". הוא קורא אל תוך הקשר שלו במקביל, מזעיק שוטרים נוספים. שני פרשי משטרה דוהרים על סוסיהם אל תוך הפארק והמפגינים מחליטים לסגת. "אלה בני זונות, תיזהרו מהם. ידרסו אתכם!" צורח בחור בחולצת "להבה".

עכשיו כולם שוב חוזרים על עקבותיהם בריצה, אל צומת הרחובות בן צבי ובצלאל. לאחד הילדים נופל משהו והוא וחברו בולמים ושבים כמה מטרים לאחור. על האספלט נחים סכין ומכל גז מדמיע. "יה משוגע", אומר אחד מהם, "אם הם יתפסו אותך עם זה, זה פלילי". הם ממהרים להכניס אותם בחזרה לכיס.

כעת המפגינים נעשים חסרי סבלנות. הם מתפצלים. חוצים בקבוצות את הכביש, מסתננים דרך רחובות נחלאות. באחת הסמטאות כמה מהם עומדים והופכים את חולצות "להבה" השחורות, כדי שלא להיות מזוהים. חלקם מכסים את הפנים בצעיפים ועולים לכיוון שוק מחנה יהודה. אחד מהם שר, "יהודי נשמה, ערבי בן זונה". שעה מאוחר יותר, בכביש הצר המוביל מהחנייה ברובע היהודי אל הכותל, הקריאה הזו תהפוך להמנון שישירו בקול גדול עשרות מהמפגינים.

"תראה אותם", אומר נער חובש כיפה שעל חולצתו הכיתוב "הנגב שייך ליהודים", כשהוא מצביע על הכפר סילוואן. "הם ישנים שם בשקט. שוטר אחד אתה לא רואה אצלם. אחד לא מעז להיכנס לשם. מה הם עושים? באים לעצור אותנו. פחדנים".

ברחבת הכותל הצלמים שוב הופכים למטרה. "נראה אותך נכנס כאן בינינו, יה מזדיין", מנסה אחד המפגינים לפתות צלם שעומד בין השוטרים, "אם אתה גבר, תבוא לפה בפנים". הצלם מגלגל סיגריה באדישות ולא מגיב, המפגין לא מוותר ופונה לצלם אחר, מנסה שוב את מזלו.

בחזרה במרכז העיר, כמה מפגינים תוקפים פועל אפריקאי שבדיוק יצא מאחת המסעדות. עוברי אורח ממהרים להתערב, מבריחים את הפועל. נהג מונית פלסטיני שעומד מחוץ למונית שלו במורד רחוב הלל סופג יריקה לפנים. "אני בכלל נוצרי", הוא אומר בהתגוננות. גשם מתחיל לרדת ואחד משוטרי מג"ב שהוצבו במקום אומר לשוטרת שלצדו: "אין, אין על העיר הזאת. איזה כיף שהציבו אותנו פה".

צילום: ניב חכלילי