כשנער כלוא מנסה להשתקם ולחזור למוטב, השופט חייב להתחשב במאמץ

עו"ד גלית מבורך, סגנית הסניגור הציבורי בתל אביב, נתקלה ביותר מדי מקרים שבהם בית המשפט החמיר עם בני נוער שלא הצליחו להתמיד במסגרת משקמת: לדעתה, זה צריך להיות בדיוק להפך

כתב אישום המוגש נגד קטין הוא ברוב המקרים רק קצה הקרחון של בעיותיו, ואינו מבטא ולו חלק קטן מתמונת העולם בו גדל וחי. מאחורי ניסוח יבש של כתב אישום, בעבירות שחלקן פעוטות וקלות ערך, מסתתר סיפור אישי מורכב של דלות, סבל, בעיית התפתחות, לחץ חברתי מצד קבוצת השווים, התמכרות לחומרים נרקוטיים כתוצאה משימוש חברתי, בדידות, חינוך מיני לקוי, אידאולוגיה מרדנית, בעיות רגשיות ועוד.

העיסוק עם נוער עובר חוק מעלה שאלה חשובה, האם נכון לעסוק ולהתמקד רק בתוצאות ותהליכי שיקום מוגמרים, או שהגיעה השעה לתת מקום גם לצעדים התחלתיים, לרכישת כלים ולתקווה.

הטור הזה נכתב מתוך התבוננות קרובה בתהליך שעבר אביב (שם בדוי), נער בן 17, בזמן שהתנהל נגדו תיק פלילי בגין עבירת אלימות, בבית המשפט לנוער. בתור מי שליוותה את אביב כמעט שלוש שנים, בתיק זה ובתיק קודם, נותרתי בסיום ההליך עם תחושה כבדה של כעס ועם תסכול גדול.

ראיתי כי למרות שאביב עבר דרך שיקומית לא מבוטלת במסגרות טיפוליות, תוך מאמץ וקושי גדול, לא ניתן לכך שום ביטוי של הערכה או התחשבות בשלב גזירת הדין, וזאת כיוון שהדרך לא הסתיימה בהצלחה מלאה. אביב הורשע בבית המשפט לנוער ונשלח למאסר. הרכב השופטים בערעור קיבל את ערעור המדינה והחמיר במידה מסוימת את עונשו.

בתחילה שהה אביב במעצר בפיקוח אלקטרוני בבית דודתו במשך מספר שבועות כי אף אחד ממשפחתו הגרעינית המורכבת לא מסוגל היה לשמש כאחראי עליו. עם הזמן, הוא החל להביע רצון להשתלב במסגרת טיפולית והצליח להתקבל לפנימיה טיפולית. הייתה זו הפעם הראשונה בחייו שבה הסכים ליציאה מהבית.

אביב הוא נער חייכן, טוב מראה, חכם מאוד, מרקע משפחתי מורכב וכואב, אשר מלבד הצלחה בלימודים במהלך שהותו במוסדות ובמהלך מאסרו, לא צבר בילדותו חוויות הצלחה. נער שחטא ופגע באחר, אך עם זאת נבון, בעל קסם אישי ועתיר כישרון למצוא חן ולחדור לליבם של הסובבים אותו.

השהות בפנימיה לא הייתה קלה. חלים בה כללי התנהגות נוקשים וסדר יום אינטנסיבי. לראשונה התבקש אביב לחדול משימוש בשפה עבריינית, לחדול מהדאגה לתוצאות המשפט ולא להתקשר לסניגור בכל פעם שעלתה בו דאגה הקשורה למשפט ולהתרכז במטלות היומיום. היה עליו להתעורר בשעות הבוקר המוקדמות, ולמלא את יומו בלימודים, עבודה, תרגילי כושר גופני ובעיקר השתתפות יומיומית בשיחות טיפוליות קבוצתיות. העבודה הקבוצתית והגבלת הקשר טלפוני עם בני משפחה וחברים מהשכונה הייתה כמעט בלתי אפשרית עבורו.

אביב התקשה להתמיד לאורך זמן, ואחרי חודשים ספורים ולא רצופים - שבמהלכם נעצר וחזר לפנימייה – הוא התייאש וביקש לשוב לכלא "אופק" ולסיים את משפטו בעונש מאסר. אביב הניח בצד תקווה לשינוי, יכולת ריסון ואיפוק שגילה בעצמו, תעודות הצטיינות, וחוויות חדשות כמו דהירה על סוס ומסעות במדבר. שופטת הנוער שהורתה על שליחתו לפנימייה התאכזבה מאוד מכך שלא סיים את המסלול שהתוותה בעבורו, והחליטה על מעצרו.

מכאן הייתה הדרך לעונש מאסר קצרה. רגשות התסכול של אביב וחוסר האמונה ביכולתו להשפיע באופן משמעותי על גורלו חזרו שוב. בן רגע חזר אפילו סגנון הדיבור בעגה עבריינית. אחרי שהתייאש מההליך הטיפולי, התמקד אך ורק בתוצאה וחשוב היה לו שימי השהות במעצר ובמעון ייחשבו כחלק מעונש המאסר שיוטל עליו.

ניסיון בלתי מושלם של הקטין ללכת בדרך שיקומית, גם כאשר הניסיון נמשך חודשים ארוכים, אינו מסייע לו בשלב הטיעונים לעונש, אינו מפחית מחומרת העונש שיוטל עליו ובאופן אבסורדי אף מביא להחמרה בענישה. בית המשפט סבור, מבחינתו, כי הוא השתדל בכל מאודו להיטיב עם הקטין, ולנסות לגרום לו להיטיב את דרכיו באמצעות הטיפול הסמכותי של שירות המבחן לנוער וגורמים נוספים. כאשר הקטין זונח את הטיפול שהותווה עבורו מבלי לסיימו, מקבל בית המשפט רושם של זלזול מצד קטין.

הליך הערעור הסתיים, עוד החלטה שיפוטית ניתנה ועוד טיעון התקבל. הצדדים הטוענים, איש איש בתורו, נעו בגלימותיהם השחורות וזרקו לחלל האוויר מילים כמו "ניכוי", "פיקוח אלקטרוני", "הלכה" ו"שיקום". המילים נשמעו באוזניו של אביב אך לא הובנו עד תומן. הוא רק חשב כיצד ישתף את חבריו לתא בחוויה המאכזבת שעבר בבית המשפט. "כולם אוהבים אותי כאן", הוא מספר בכל שיחת טלפון מבית הסוהר, בנימה של השתאות. רק הוא עצמו לא מעריך את יכולותיו.

גם הישגים חלקיים הם הישגים

אביב אינו היחיד. השלמת התהליך הטיפולי משפיעה באופן מכריע על גזירת הדין, אך ניסיונות חלקיים עלולים להחמיר את העונש. פעם אחר פעם מגיעים קטינים למאסר, על פי בקשתם, אחרי ייאוש מניסיונות אבחון וטיפול במסגרות שונות. המאסר נראה בעיניהם אפשרות משתלמת וקלה יותר. האם לא הגיע הזמן לשנות את גישת "הכל או לא כלום" בהערכת דרך השיקום של קטין?

כאשר קטין עובר הליך טיפולי, הרגליו מתעצבים והוא מתחיל בהדרגה להכיר את משאביו ואת היכולת שלו להשפיע על גורלו וחייו באמצעות שינוי דפוסי ההתנהגות. הדרך להבנת המסוגלות ומתן משמעות למעשיו וליכולתו לשלוט בהם היא דרך ארוכה, הדרגתית, ורצופה מהמורות ומעידות. קטין עלול להשלים רק חלק מתקופה בה אמור להשתתף בהליך חינוכי- טיפולי, אך במידה רבה כבר רכש כלים המהווים בסיס להתמודדות. הדבר יבוא לידי ביטוי בעתיד (הקרוב או הרחוק) במהלך חייו.

בהחלט יתכן שבעתיד ידע להימנע מהתנהגות מסבכת בזכות הבסיס שרכש, גם בתהליך חלקי, אולם קטין הרואה את חבריו אשר נענשים בחומרה משום שלא עמדו בניסיונות הטיפוליים, עלול לוותר מראש על האפשרות לנסות להשתלב במסגרת טיפולית שיקומית.

שופט נוער חייב להיות קשוב לאורך הדיונים גם להישגיו החלקיים של נער, ולא רק לקשייו וכישלונותיו. בשלב גזירת העונש חייב בית המשפט לנוער להכיר גם במאמץ, בהשתדלות, בתקופה חלקית שבה שוהה קטין במסגרת.

המינוח והשפה שבה משתמש בית המשפט לנוער לצורך הערכת טיפול של קטין חייבת להשתנות ולעטות נימה חיובית. השימוש בסמכות של שופטי הנוער לחדור לנבכי חייו של קטין - במקרים רבים, גם מבלי שקיים קשר ישיר לעבירה שבה הוא מואשם - חייבת לכלול הערכה למאמץ ולהתקדמות שעשה, ולא לתוצאה בלבד.

בשנים האחרונות חלה מגמה של הגברת דרכי הטיפול והשיקום בבית הסוהר לנוער, כולל מוכוונות של סגל בית הסוהר לעבר החזרת קטינים עצורים למוסדות שיקום, בשיתוף עם גורמי הטיפול. בהוראת שרת המשפטים, הוקם צוות בין משרדי שגיבש מתווה להקמת מערך של רצף טיפולי ופיתוח תכניות מעקב וליווי לקטינים המשוחררים. דו"ח הצוות הבין-משרדי "שחרור קטינים ממאסר" אומץ בהחלטת ממשלה ואף הוקמה ועדת היגוי ליישום המלצות הדו"ח. אנשי המקצוע בתחום הנוער מבינים שדרוש שיתוף פעולה בין הגורמים השונים לשם הגשמת מטרת השיקום וצמצום החזרתיות. עם זאת, כל עוד מושפעים שיקולי ענישת קטינים רק מהליך טיפולי מושלם, בעוד מאמצים שנעשו וניסיונות שלא הושלמו גורמים להחמרה בענישה, נשארים הקטינים עם חישובי הכדאיות ועלולים לבחור שלא להתאמץ כלל.

יש לזכור כי הקטינים המגיעים לבית המשפט לנוער הם פעמים רבות פליטים של נסיבות חיים קשות, למודי סבל ורחוקים מאוד משלמות, וכל צעד שלהם לעבר השיקום הוא התקדמות מבורכת וראויה להערכה.

המטרה אינה שאיפה לשלמות ומושלמות אלא פיתוח מיומנותם של הקטינים ועידודם להתבוננות פנימית לעבר כוחם להשפיע על גורלם. כולנו כחברה ודאי נצא נשכרים מהכרה בדרך שעשו ומעידודם להמשיך בה, גם אם התוצאה הסופית המיוחלת עדיין לא הושלמה.

הכותבת היא מנהלת מחלקת הנוער וסגנית הסניגור הציבורי המחוזי במחוז תל אביב 

תגובות

|

Send this to a friend