אני נכנסת למחלקה, שקט כרגיל. משמרת הלילה שלי מתחילה באחת עשרה בלילה, ובשעה הזאת רוב הילדים כבר ישנים, למעט הילדים הגדולים יותר. אני ממשיכה ליחידה להשתלות, הילדים שם מבודדים ואני אתם, אי של סטריליות וחיידקים. בדרך אני מברכת כמה אנשים לשלום, שוברת את השיניים במעט הערבית שאני יודעת, איכשהו קצת משתדלת יותר, שייראו שאין בי כעס, שאני אוהבת כמו אתמול, ושכולנו כאן ביחד. בפנים ילנה קצת מתרגשת: "היה פה אקשן היום". לרוב העולם החיצון לא נכנס למחלקה, יש מה שבחוץ ויש מה שבפנים, בקושי אור שמש נכנס. גם הפוליטיקה נשארת בחוץ. כאן וחי זאב עם כבש. אפילו הנשרים נהפכים לחביבים. גם את האזעקה בקושי שמעו כאן ביחידה.
אני נכנסת לחדר של מחמוד, הוא נמצא במחלקה שלנו כבר יותר מארבעה חודשים עם סבא שלו, פה ושם סבתא שלו קצת החליפה אבל לרוב זה הסבא. מחמוד בן קצת יותר משנתיים, חמוד כמו שילד בן שנתיים יכול להיות, אולי קצת יותר. הבת שלי קטנה ממנו בכמה חודשים. כשהוא הגיע הוא לא היה מסוגל להניע את הראש מרוב שהוא היה מפוצץ בגידול, מאז שהוא מקבל את הרעל הזה הגידול נמס והוא חזר להיות ילד, אבל המחלה אורבת בפתח.
סבא שלו כל הזמן אתו, מחזיק אותו על הידיים מסתובב אתו עד שעות מאוחרות. גאה בו. עכשיו הוא רוכן מעל המיטה שלו, הוא עבר השתלה לפני עשרה ימים ועכשיו הימים הקשים, הקריסה. ברקע החדשות, שלי יחימוביץ' ודני דנון, ושקט של לילה. אני משתהה, שמה תרופה בבירטה, מחכה, מודדת, רושמת. "איזה בלגן מיותר זה, אה?" אני מתעניינת במשפחה שלו, מתי הוא דיבר אתם לאחרונה? היום בבוקר. אני לא יודעת מה מטריד אותו יותר, הפיצוצים בעזה, בתל אביב, או בראש שלו מהשלושה ימים האחרונים עם מחמוד, שהיו קשים.
כאן ניצבת החומה בין מה שבתוך המחלקה למה שבחוץ, בין המחלה לבריאות. בסופו של דבר, הסרטן לא מבקש תעודת זהות מאף אחד, והוא יתפשט בגוף של מחמוד כמו שהוא יתפשט בגוף של רועי – שניהם יקבלו את אותו רעל ויקיאו אותו. ואולי גם יצליחו לעבור את החומה ויצאו החוצה.
היתה לי תחושה מוזרה של ניתוק בימים האחרונים, בעיקר מאז האזעקה. אבל איכשהו, כשעמדתי שם עם סבא של מחמוד, שנינו רכונים מעל למיטה שלו וברקע החדשות, הרגשתי שזה המקום הכי נכון להיות בו. שאיכשהו כאן בשקט של הלילה הזה הכל מתחבר.
תרצה בר לב היא אחות במחלקה המטואונקולוגית
איור רפואי של לב האדם, נ. פרנייהו, 1945
