הבוקר התחיל, כמו כל בוקר, בקריאת עיתון לצד אספרסו ארוך. במוסף "גלריה" של עיתון "הארץ" התפרסמה (16.3) כתבה על הצגה שמשחקות בה שלוש נשים. הטקסטים של המחזה לקוחים מקטלוג "בנק הזרע", ומנכיחים את הגזענות הנטועה עמוק בחברה הישראלית.
השחקניות בתצלום כבר לא צעירות במיוחד, זאת אומרת בגילי, 40 פלוס-מינוס. לא יפות במיוחד, גם לא כעורות, רגילות, כמוני. נו, הן בגיל שבו נשים נפגשות בבנק הזרע. לא חסרות סיבות. הן נראות קצת עצובות, לא זוהרות במיוחד. אולי זה הצילום, אולי איכות ההדפסה? אלו רק חלק מהמחשבות שחלפו במוחי באותו בוקר, מחשבות שנעות ברווח הקטן והערמומי שבין המודע ללא-מודע, כאלו שחולפות במהירות, כך שכמעט לא הבחנתי בקיומן.
המשכתי לקרוא. בעמוד הבא התפרסמה תמונתה של יוצרת ההצגה, דפנה זילברג. בחורה יפה, צעירה. הבנתי שאני מופתעת, חשתי הקלה. היכתה בי ההבנה שייחסתי את קו העלילה הביקורתי, המערב את הצד הפחות פוטוגני של הנשיות עם ביקורת פוליטית חדה, לבחורה מבוגרת, סביר להניח – רווקה, סביר להניח שגם לא יפה במיוחד. זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לי. וכנראה שאני לא לבד במחשכי זרם התודעה הנסתר, כי העיתונאית תמר רותם שראיינה את היוצרת בכתבה אוהדת, כתבה את הפסקה הבאה: "חזותה של זילברג, פניה הקלאסיות, משדרים אלגנטיות שקטה ואיפוק. גם כשהיא מכונסת בתוך עצמה, יושבת קשובה בחזרות המתקיימות בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, נוכחותה מורגשת. האלגנטיות הטבעית הזאת עומדת בניגוד גמור לדרמה שבמרכזה… החלטתה להתמודד חזיתית עם סוגיה שהיא עדיין טאבו מפתיעה מעט".
זה מזכיר לי שאי-אז בתחילת שנות ה-90, כשהייתי כתבת צעירה במקומון "כל העיר" ראיינתי זוג. אני לא זוכרת מי הם היו, אבל זוכרת גם זוכרת את העורך העירני שהסב את תשומת לבי לעובדה שבכל פעם שהזכרתי את בן הזוג, נקבתי בשם משפחתו; ואילו את בת הזוג ציינתי רק בשמה הפרטי. כנראה שבמחשכי התודעה כולנו נגועים.
*
אני הרבה יותר פמיניסטית כשאני יפה. בימים שאני נראית טוב, אני מרשה לעצמי להפגין אסרטיביות רבה יותר. בימים שאני צובעת את השורשים הלבנים וגון השיער שלי כהה ואחיד, שפתי משוחות בליפסטיק אדום ועור הפנים שלי רענן ומתוח אחרי מנוחה טובה, אני יכולה להגיד מה שאני רוצה, בלי לפחד שיזרקו לי "יא מכוערת": לא מזמן הייתי חלק מעימות מטופש על מקומי בתור בסופר השכונתי. החלטתי להגיב, הייתי די בוטה ואפשר לומר ש"ניצחתי" קונה אחר בוויכוח, מקומי בתור נשמר ואמרתי את המלה האחרונה. אבל האם באמת ניצחתי? כי המחשבה הנוספת שעלתה בראשי באותו מעמד היתה: "רק שלא יזרוק עכשיו, ככה כשאני בדרך החוצה, איזה 'יא מכוערת' או 'ממורמרת'", או כל אחד משמות התואר המוצמדים בדרך כלל לנשים ברגע שהן מפסיקות לשתוק ולחייך ומתחילות להביע דעה נחרצת, או חלילה להתעמת. זה לא קרה, עובדה שנתפשה אצלי כהצלחה מסחררת, הקשורה ישירות לעובדה שבשעות הבוקר אני רעננה וקורנת במיוחד. מזל שהוא לא יכול לדעת שאין לי בן זוג.
בעיתונים, לרוב ב"יום האשה", נוהגים לשאול נשים מוכרות את שאלת השאלות: "האם את פמיניסטית?" רוב הנשים, ביניהן נשות עסקים, נשים באקדמיה, שחקניות, עיתונאיות ובאופן כללי, נשים שהצלחתן בתחומן מוכחת, מתפתלות באי נחת וחומקות בחסות התירוץ "אני לא אוהבת הגדרות", או משהו דומה.
מדוע, אם כן, על אף ההישגים הרבים של המאבק בן 100 השנים, נהפך המושג "פמיניזם" לכזה שהזדהות אתו נושאת עונש בצדה, קנס חברתי? ומדוע החתירה הכל כך בסיסית לשוויון מצטיירת כפעולה עוינת, שמטרתה להרוס את המסיבה, במקום להצטרף אליה בשמחה?
מתי ואיך קרה המופלא מכל, העובדה שזה תפס גם אצלנו, הנשים – אנחנו הנהנות מפירות המאבק? נשים רבות בוחרות להתנער משם התואר המפליל "פמיניסטית", ועדיין, קל להניח כי רובן לא ייענו בשמחה להצעה לחזור בזמן לימים שבהם נמנעה מהן זכות הבחירה, האישית והפוליטית. אני גם מתקשה להאמין שיימצא רוב לדרישה לחסות, לעמוד לשירותו ולהיות כפופה לגחמותיו של אב, אח או בן זוג. ספק רב אם יהיה ביקוש לימים שבהם נמנעה מנשים הזכות להשכלה, או לתקופה שבה נהגו הנשים לבקש מהבעל, תקציב ל"בזבוזים". נדמה לי שגם לא נותר געגוע לימים שבהם "פליק" על הישבן התקבל כמחמאה לגיטימית. אבל לקרוא לזה פמיניזם? הו, לא.
זה מזכיר לי את הפרק ההוא בסדרת הילדות "שכונת חיים", כשאמא של יוני מכינה קובה. יוני לא אוהב קובה, אבל כשאמו מפרטת את רשימת המרכיבים, מסתבר שהוא קרוע מתשוקה לכל גרגיר סולת ועלה פטרוזיליה. כשאמו מדגימה לו את חיבור המרכיבים לכדי מאכל אחד, מתוך תקווה שגישתו תשתנה, בורח יוני בריצה ופורץ בזעקות שבר למראה התוצאה המקוממת מבחינתו.
כששואלים אותי אני עונה: "ברור שאני פמיניסטית". השאלה מקוממת גם אותי, אבל אני לוקחת אחריות. תמיד מתלווה לתשובה הזאת, לצמד המלים "אני פמיניסטית", איזה כיווץ קטן בבטן, כזה שמסמן את חרדת הגוף, אי נוחות, הפחד הקטן הזה שמעכשיו יסמנו אותי.
אז אמנם לא נפלתי לבור ההתחמקות, אבל לעזאזל, אני צונחת לבור של המכוערות. רק שלא יחשבו עכשיו שאני עצובה, או מרירה. נשבעת לכם שאין לי ולו עצם אחת של אקטיביזם בגוף, אני לא נוטה להשתתף בדיונים מגדריים ויש לי חוש הומור, אפילו די וולגרי. אני לא חובבת פוליטיקלי- קורקט , משתמשת לא פעם בשם התואר "כוּסית" (וישר מתנצלת) ודי מתעבת שימוש במושגים כמו "הסגברה" (שבא לתאר את הדרך הגברית, המתנשאת, שבה גבר מסביר משהו לאשה, ומושג שאיכשהו תמיד מופעל נגד הבחורים הכי עדינים שמנסים להשחיל מלה בדיון), והנה מרב מיכאלי ותמר זנדברג נראות נהדר, ומה בדיוק אני מנסה להוכיח בפסקה הזאת, ולמי? ושיט, הם כבר יודעים שאין לי בן זוג עכשיו, הלך עלי.
*
בחור שיצאתי אתו איזו תקופה הופתע לשמוע כשסיפרתי לו שפעם, כשהתפרסמה עלי איזו כתבה, הדבר שהכי הטריד אותי היה החשש מטוקבקים שישמיצו את המראה החיצוני שלי. מבחינתו (תמונתו התנוססה לפרקים לצד דברים שכתב בעיתון), הדבר הכי גרוע שיכול לקרות הוא ביקורת משתלחת על חוסר מקצועיות בתחום התמחותו. החשש מביקורת על פגם חיצוני כלשהו, אמיתי או מדומיין, לא עלה אצלו מעולם.
אולי אני כל כך בטוחה ביכולתי המקצועיות, ואותו בחור מרגיש נהדר ובטוח במראהו החיצוני? התשובה היא כמובן לא ולא. מהשוואה שערכה ח"כ זנדברג (והתפרסמה ב"הארץ") בין טוקבקים שליליים המופנים לח"כים לעומת ח"כיות, עולה תמונה ברורה ולא מפתיעה: חברות הכנסת סופגות הערות אישיות יותר, והערות בוטות על מראה חיצוני; חברי הכנסת- ביקורת עניינית הקשורה לנושא הדיון.
אני זוכרת שאי-שם בסביבות גיל 20, ניהלתי ויכוחים סוערים על כך שדי, המהפכה הפמיניסטית הושלמה, די לדבר כל כך הרבה. אני מהדור, הכרזתי, שיכול פשוט לחיות. ובכן טעיתי. על אף השינויים הרבים והתמורות החברתיות, נדמה שאנחנו תקועים. בחורינו הטובים עדיין שם, שבויים במיתוס הכוחנות והעוצמה, על אף שרבים מהם היו שמחים להרים ידיים בהכנעה ולנוח קצת. ואנחנו? לא רחוק משם, חוששות לפרק את אותו המיתוס בדיוק, ולבנות סיפור חדש. הנה, אני כבר מרגישה אשמה.
אז אולי השאלה שצריכה להישאל מעכשיו ב"יום האשה" היא האם את שוביניסטית? וגם אתה. נכון, זה בעייתי, כי המונח המדויק הוא "שוביניזם גברי", וזה לא מצלצל כל כך טוב, לא קליט. בקיצור. במקום להתפתל ולהתחמק, בואו נודה באמת ונפסיק להתל בעצמנו. קטלוג "בנק הזרע" חושף את העובדה שרובנו די גזענים בסך הכל, עניין של היצע וביקוש, ולא חסרים קטלוגים שמשמשים תזכורת לעובדה שאנחנו עדיין רחוקים משוויון בין נשים לגברים. כן, גם אתה ששוטף כלים ומוריד את הזבל ומחזיק את הילד במנשא (מתי בפעם האחרונה הרגשת שמגיע לך ציון לשבח?) גם את שמממשת את עצמך ומרוויחה נהדר (מתי באחרונה חששת שאם תרוויחי קצת יותר, הוא יימשך אליך קצת פחות?) להודות בשקרים הקטנים שאנחנו משקרים לעצמנו זו נקודת התחלה טובה, משחררת. מכאן אפשר להמשיך.
אילנית שמיע היא מעצבת עצמאית מתל אביב, בוגרת המחלקה לצילום בבצלאל. כתבה בעבר ב"כל העיר", מוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות ומוסף "הארץ".
