כפי שבשדות התעופה בישראל אנשים מסוימים הם תמיד "מסוכנים לביטחון", מתברר שיש גם רעיונות מסוימים שהמאבק עליהם הוא "סכנה לביטחון". במקרה הראשון, אם בכל זאת תרצו לטוס, יפשפשו בבגדיכם; במקרה השני, אם בכל זאת תרצו להיות אנשים בעלי תודעה, יפשפשו במחשבותיכם.

דמיין לעצמך שיום אחד אתה מקבלים שיחת טלפון מפתיעה: "רונה" מהשב"כ בטלפון. היא רוצה שתבוא "לשיחה". אתה אוזר אומץ לשאול מה יקרה אם במקום להיעתר להזמנה של "רונה", דווקא תעביר את היום בשיחות עם אנשים אחרים. "רונה" מסבירה שזה לטובתך, חבל שיהיה צריך לשלוח לך ניידת משטרה הביתה. אתה משתכנע ומגיע – בכל זאת המשטרה מאוד עסוקה, הרי.

ב"שיחה" נותנים לך להבין ש"יודעים מה אתה עושה" – מעורב בהפגנות נגד הכיבוש, או למען זכויות הבדואים, למשל. שואלים אותך על החברים, ועל פעילים אחרים שאתה פחות מכיר. על הלימודים, על המשכורת,על המשפחה. "רונה" סקרנית לדעת. תכ'לס, מסבירים לך שאתה קרוב למעוד, שמסתכלים עליך, שלטובתך עדיף שלא תמעד, שיש לך "הזדמנות להפסיק", ושאם לא – יהיה "הרבה פחות נעים".

נשמע כמו סרט? מוגזם? לא חוקי? המדינה, כך מתברר, עומדת על כך שמצב דברים זה הוא ראוי. כך, בתשובה לעתירת האגודה לזכויות האזרח נגד "שיחות האזהרה" אותן עורך השב"כ לאזרחים שונים, נכתב בין היתר: "הפגנות של 'אנשי שמאל' נגד חוק פראוור עלולות להתפתח לעימותים נרחבים בין יהודים וערבים העלולים אף הם להביא להשלכות ביטחוניות נרחבות. לפיכך הפרות סדר מסוג זה עלולות ליצור סיכון לביטחון המדינה, וכפועל יוצא – הטיפול בהן הוא בגדרי פעילותו וסמכויותיו של השב"כ".

כלומר, אם עד היום סברתם, אולי בטעות, שהפגנות בישראל הן עניינו של הציבור הרחב, ולכל היותר עניינה של המשטרה אם הדברים יוצאים משליטה, אז מתברר שיש הפגנות מסוימות שהן – מראש! – עניין לשב"כ. יש נושאים מסוימים – נחשו איזה – שעצם העיסוק בהם מעביר אותם, לדעת השב"כ, מהאוויר החופשי של ויכוח על עמדות, מדיניות או ערכים במדינה דמוקרטית, אל חיקו של עולם הצללים שבו המדינה מרשה לעצמה "לאסוף מידע", להרתיע, לסכל.

לשיטתו, השב"כ מייצר לעצמו את הסמכות לפעול באופן הזה, מרגע שהוא קובע מה "מסוכן לביטחון המדינה". אבל אם הפגנות בעניין ציבורי מובהק כמו עתידם של הכפרים הבדואיים הלא מוכרים בנגבהן, בפוטנציה, "סכנה לביטחון המדינה", אז מהי רשימת "הנושאים הבטוחים" שבנוגע להם מותר להפגין מבלי שהדבר יהווה סכנה לביטחון? ומה בנוגע ל"סכנות" נוספות, כמו למשל הפגנות של חרדים נגד גיוס? או הפגנות של רפורמים נגד הרבנות? ומה בנוגע להפגנות של ישראלים נגד הכיבוש – או הפגנות של ישראלים בעד הכיבוש? מה "מסוכן לביטחון"?

צילום מקורי: יותם רונן/ אקטיבסטילס

מידת האלסטיות של הפרשנות המופקרת הזאת ל"ביטחון המדינה" היא כמידת ההתלהבות של השב"כ לשרת את האג'נדה הפוליטית של הממשלה הספציפית בכל רגע נתון. שהרי, מי יודע האם הפגנות נגד חוק פראוור מסכנות את ביטחון המדינה – או שאולי הן דווקא תורמות לביטחון? אולי, אחרי מאבק פוליטי נמרץ, דווקא הלחץ הציבורי בכיוון מסוים יביא לפיתוח הנגב לרווחת כל תושביו, בניגוד למדיניות המפלה של 60 השנים האחרונות? איזו מדינה "בטוחה" יותר – זו שיש בה יותר שוויון לכל האזרחים, או זו שיש בה פריבילגיות לחלק מסוים מהציבור?

לא טריוויאלי לחשוב מי כן יכול להכריע בשאלות מורכבות אלו: בדיוק לשם כך יש בחברה חופשית ויכוחים, הפגנות, בחירות ועוד. אבל מובן מאליו מי מוטב שישמור מרחק מסוגיות ציבוריות שכאלו: השב"כ. אכן, מחשבות, רעיונות ודעות יכולים להיות משעממים, מקוריים, טרחניים או מסוכנים. אבל מסוכן יותר לתת לשירותים החשאיים, על סמכויותיהם, הרכבם ושיטות עבודתם למיין עבורנו את שוק הדעות ולקבוע מה בעולם – מלבד טרור, ריגול או ניסיון הפיכה אלים – מסוכן.

בעולם שבו זכויות אדם מוצגות על ידי פוליטיקאים מסוימים כ"סייענות לטרור", לא מוגזם לחשוש מהטשטוש המכוון והמתמשך בין התנגדות דמוקרטית – והלוואי שתהיה זו התנגדות נמרצת ואפקטיבית – לבין צעדי מדיניות כאלו ואחרים של ממשלה מסוימת. במדינה שבה הרוב היהודי מסמן תדיר את האזרחים הערבים כאיום ביטחוני – ובמיוחד כאשר הציבור הערבי נאבק למען זכויותיו – לא מוגזם להצביע על מופרכותה של מציאות שבה הרוב קובע עבור המיעוט את היותו מסוכן, מעצם היותו.

צריך להזכיר לשב"כ שיש הבדל בין הפגנות נגד תוכנית פראוור לבין טרור. מי שמעמיד את השניים על אותו הרצף אינו פועל בשם דמוקרטיה מתגוננת, אלא בשם עריצות כוחנית. האם פעילות שכזו על ידי השירותים החשאיים אינה חתרנות נגד סדרי המשטר הדמוקרטי (סעיף 7א לחוק השב"כ)? הסכנה האמיתית אינה הפגנות של אזרחים, אלא הניסיונות הפסולים לחתור נגד חופש הביטוי שלנו.

נ"ב,  לא מודאגים? מוקדם יותר השבוע, שר האוצר יאיר לפיד אמר את המשפט המדהים הבא: "לרוב חברי ועדת טרכטנברג אפילו לא היה את הסיווג הביטחוני המתאים". מתברר שבמדינת ישראל, כדי לקחת חלק בדיון שעוסק אפילו בסוגיות האזרחיות המובהקות ביותר – דיור, רווחה, בריאות, חינוך – צריך, לדעתו של לפיד, סיווג בטחוני. אם נדרש סיווג בטחוני לטובת דיון בנושאים כמו שר"פ, קצבאות ילדים ובניית כיתות לימוד, אז מהם הנושאים שאפשר להשתתף בדיון עליהם ללא סיווג בטחוני? לפי ההיגיון הזה, למה, בעצם, שהשב"כ לא יזמן את דפני ליף לשיחת אזהרה?

חגי אלעד הוא מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח בישראל