לעתים רחוקות, כמעט נדירות, אנחנו מתבשמים בטלוויזיה או ברשת ב׳, למשל, מראיון עם ח״כ ערבי, ולא חשוב באיזה נושא. זה כמעט תמיד בזמן של מקרים בטחוניים, או אסונות, או חטיפות שממהרים לראיין ח״כ ערבי – ואז מצופה ממנו להצדיע לצה״ל ולכוחות הביטחון. נקודה. אז שואלים אותו שאלות נוקבות, חוצפניות וקנטרניות. ונראה שהעיתונאים מתחננים לאיזה משפט קשה, משפט שאפשר לתלות עליו את האשם או האשמה.

הפעם זו היתה הח"כית המושמצת ביותר על ידי הציבור היהודי-ישראלי – חנין זועבי. למה מושמצת? כי היא העזה לתמוך בבני עמה במשט המרמרה הזכור לשמצה שניסה לשבור את הסגר על עזה. בוועדות הכנסת היא חוטפת נאצות וקללות ולא נותנים לה לפתוח את הפה. בעצם היו מעדיפים שהיא או שכמותה לא יהיו שם. זועבי קשה לעיכול. היא אשה דמוקרטית, לא נשואה, לא דתייה ובעיקר אמיצה מאוד –  שלא מוכנה לוותר על החובה שלה להגן על בני עמה או להציג את עמדתה. אז מטיחים בה את הביטויים השגורים "לכי לעזה" ו"נראה מה יעשו לך בסוריה" או "אצל החמאס היו הורגים אותך", ועוד כהנה וכהנה פנינים מפי התזמורת הימנית הקיצונית השולטת בימים אלה בשיח הציבורי.

באווירה כזאת, זה לא פלא שכשקם ערבי כמוני ומשתף פוסט בפייסבוק ומביע חצי דעה נגד גיוס הנוצרים לצה"ל ונגד השיטה שבה זה נעשה, הוא נעצר –  זאת כדי לאותת לו ולהפחיד את כולנו מלהביע התנגדות או דעה הנוגדת את התזמורת העדרית הרווחת בארץ.

ניקח לדוגמה את מה שמתרחש בימים אלה, ואני לא מתכוון לשאלות איפה הנערים החטופים, מי חטף אותם, מה הדרישות של החוטפים וכו׳ אלא על הזכות של הפלסטיני המצוי, אזרח ישראל, להביע את דעתו בנוגע למתרחש. אני למשל לא מומחה לענייני בטחון, אז כנראה לא יראיינו אותי לחדשות, אבל מותר לי לתהות אם צה"ל בפעולותיו בשטחים יכול למצוא את הנערים חיים? ואם אינו יכול למצוא אותם, אז אולי מי שחטף או העלים אותם אינו בהכרח פלסטיני, בדומה למה שטוען אבו מאזן (ואם אתה מודע לכך, אבו מאזן, למה אתה משתף פעולה עם המבצע הצבאי ועם הכיבוש?). אבל דעתי לא רק שאינה רצויה, אני כבר יודע שאני גם יכול להיעצר אם אביע אותה, אפילו במקום שנחשב חופשי כמו הפייסבוק.  

*

הפלסטינים, הן בארץ והן בשטחים הכבושים, רוצים פתרון לבעייתם בכלל ולבעית 169 האסירים המנהליים הכואבת לנו מאוד – בפרט. חלק מאותם אסירים מנהליים כבר שובתים רעב54  ימים וחלקם אושפז. היום מנסה הכנסת לחוקק חוק פאשיסטי כדי להאכילם בכוח.

לא אומרים לנו או להם מה פשעם ומדוע הם מצויים במאסר ולא מביאים אותם למשפט, כאילו שלהם ולנו, קרוביהם או מכריהם, אין אמהות ואין אבות ואנחנו לא אוהבים את ילדינו וטובתם לא מעניינת אותנו. "יאללה, לא נורא, הוא ערבי, יוליד עוד אחד ועוד אחד" – זה המסר.

מכל המאסרים, הכואבים ביותר נוגעים בקטינים. כשעוצרים ילדים, ממש ילדים, בני שבע, שמונה, תשע או אפילו 12 בכוח וברשעות, ובניגוד לכל האמנות הבינלאומיות, מכים את הוריהם לפניהם או אותם מול הוריהם.

ואם קם איזה ערבי "משלנו",  כלומר ישראלי, ומבקר ומתנגד לכך ישר הוא נהפך לבוגד ויש לסלקו לעזה או לסוריה ועיראק. אבל יותר מכך מעוררות גועל אותן תגובות שתוהות איפה ההורים של הילדים האלה ולמה לא שמרו עליהם? ובכן, לתהייתם של אותם טוקבקיסטים ומעלי סטטוסים בפייסבוק אומר שני דברים: ראשית ילד הוא ילד הוא ילד, ואם הוא מהשטחים אז הוא גדל בעוני תחת כיבוש, בלי זכויות, בלי מתנ״סים ממוזגים ובלי חוגים. המקום הכי טבעי שישחק בו זה הרחוב – והכי טבעי ולגיטימי שיזרוק אבן על מי שכובש אותו; או יאכל דובדבנים בדרך חזרה מבית הספר; ודבר השני שאפשר לשאול הוא איפה ההורים של אותם ילדי המתנחלים ועד כמה הם שומרים עליהם?

למה בניהם ובנותיהם לא בבית בתשע בערב ולמה הם משוטטים באמצע הלילה בשטחים? מה אין להם אחריות עליהם?  

שוטר ממשטרת חברון מכניס את אחת הילדות שאכלו דובדבנים לניידת. צילום: מתוך סרטון של ארגון בצל"ם

ואם קם מישהו ומעז לומר בפה מלא שהוא לא מסכים למעשים של חטיפות – משני הצדדים – אבל אם היתה חטיפה אז המניע הוא די ברור וגם לגיטימי למי שנמצא תחת כיבוש ואיבד כל תקווה לשחרר את בניו בדרכים נורמליות; אז קם כל העולם ואחותו ומתחילה התזמורת העדרית לפמפם "זה טרור או לא?" ואוי לו לערבי שינסה להסביר להם, לכם, לנו, שחטיפה מובילה לחטיפה ושכיבוש הוא אבי-אבות כל טרור והוא מקור כל רעה באזור – כי אז הוא יהפוך לשק החבטות של רינה מצליח ורוני דניאל למיניהם, שלא יתנו לו לדבר, ולא ירצו לשמוע את דעתו, ויתקפו ויקטעו את דבריו וישאלו שוב ושוב "זה טרור או לא?" כאילו שחנין זועבי או כל ח״כ ערבי אחר יכול לקבוע אם היתה חטיפה ומי ביצע אותה.

אני חבר מפלגתה של זועבי ואני פלסטיני, ואני אזרח ישראלי שומר חוק ומשלם מסים, ואני מצהיר שחטיפה של ילדים ושל מבוגרים  – ללא קשר למוצאם – זה רע וזה פשע, ואם תרצו לקרוא לזה "טרור" – אני גם בעד. אבל אתם יודעים כמה פלסטינים נחטפים בכל יום? כמה ילדים נחטפים ונכלאים ללא משפט כבר חודשים ושנים? לכן אמנם זה מעשה פשע – אך מי שחוטף על בסיס יומי אמור לצפות קצת גם לחטוף חטיפות פה ושם.

ואם מישהו רוצה לשמוע את דעתנו כדאי לו באמת לשמוע את הדעה ולא להכתיב אותה. ישראל מתייפייפת לפני העולם שהיא הדמוקטיה היחידה במזרח התיכון (לדעתי יש גם את לבנון) אבל הדמוקרטיה וחופש הביטוי כאן, מתברר, הם ליהודים בלבד, לא לאחרים.