זימון אחד לישיבה עם ראש הממשלה וסדרת הפרסומים הצפויה שיצאה בעקבותיו ("הקואליציה עומדת להתפרק! הבחירות עוד דקה וחצי!") הספיקו כדי לערער את בטחונם הקיומי של ציפי לבני ויאיר לפיד ולשלוח אותם חזרה אל חיקה החם של ממשלת ההישרדות הלאומית בראשות בנימין נתניהו. עד לפני רגע עוד עשו שרירים - על תוכנית מע"מ אפס, על תקציב הביטחון, על חוק הגיור - אבל הבוקר הודיעו לנו חגיגית שני המנהיגים, דרך פרסום ב"ידיעות אחרונות", כי הם מקימים "חזית משותפת בכנסת" בנושא המדיני ובנושא דת ומדינה.

מעבדות המחקר והפיתוח הספינולוגי המובילות בעולם לא יכלו להגות רעיון גאוני שכזה. האנשים שהפכו הפרטות ענק ל"מהלכי התייעלות", חיסול מהאוויר ל"סיכול ממוקד" ואת חוסר האונים של תושבי הדרום ל"חוסן לאומי", חזרו אלינו שוב עם מושג כה חלול, שהוא מפתיע גם את ותיקי המקצוע. מה פירוש חזית משותפת בכנסת? המפלגות שלהם לא מתאחדות, הסיעות שלהם לא משתלבות ואפילו מסמך חזון משותף לא נראה באופק. מה כן קיבלנו? "שתי המפלגות יפעלו כאילו היו סיעה אחת בכל הנוגע לתחום המדיני - סיעה של 25 ח"כים בתוך קואליציה של 68 ח"כים". מזל. כי באמת, בשנתיים האחרונות היו כל כך הרבה פעמים שהסכם מדיני הגיע להצבעה בכנסת; כל מה שהיה חסר זה עוד כמה אצבעות שיצביעו "בעד", והנה,  השלום פורץ.

הדבר הכי מגוחך בהצהרה הדרמטית מבית לפיד-לבני הוא שהיא מתארת את המצב הקיים. מאז שהוקמה הכנסת הנוכחית, יש עתיד והתנועה הצביעו בדיוק באותו אופן על כל הצעת חוק. זה העניין עם הקואליציה שלהם, אין מקום לדעות אישיות: הכל נקבע בחדרי חדרים של ועדת השרים לענייני חקיקה (בראשות שרת המשפטים ציפי לבני) וכל חיילי הקואליציה - במליאה או בוועדות - מצביעים לפי פקודה. באיזה מקרה בדיוק לפיד ולבני סתרו זה את זה, שבגללו ה"חזית המשותפת" שלהם בנושאים מדיניים ודת ומדינה תשנה את המצב מהיסוד? האם זה היה בנוגע להתקדמות המשא ומתן הלא-קיים עם הפלסטינים? האם הם מתכוונים לפעם הזאת כשלבני בלמה חוק לתחבורה ציבורית בשבת? או אולי אז, כשלפיד העביר עשרות-מיליונים ל"חיזוק הזהות היהודית"? האמת היא שלפיד ולבני מתואמים כבר הרבה זמן בנושאים מדיניים ובנושאי דת ומדינה: שניהם באמת חולקים עמדה דומה ושניהם באמת לא יכולים לקדם אותה בהרכב הקואליציה הזאת, עם ראש הממשלה הזה, בנקודת הזמן הזאת. שום דבר לא ישתנה בזכות הודעה לעיתונות.

יותר מעניין הוא שהנושא המרכזי שעומד על סדר היום הציבורי הוא בכלל המאבק החברתי-כלכלי. הנה הסוגיות החמות בתקשורת מתקופת החגים: יוקר המחייה (מילקי ובכלל), הגירה מהארץ בגלל סיבות כלכליות, קיצוצים צפויים בתקציב, ביטול עבודה מועדפת בתחנות דלק, הגדלת תקציב הביטחון, התמודדות של כחלון. הציבור מדבר כלכלה, אבל לפיד-לבני במקום אחר. וזה חבל, כי דווקא בנושא החברתי-כלכלי הם יכלו לקצור הצלחות. בעזרת שיתוף פעולה עם חברים בליכוד ובישראל ביתנו, גב מהאופוזיציה ואפילו משרד אוצר שלם לרשותם - השמים הם הגבול.

אז למה שלא יכריזו על חזית משותפת בנושא החברתי? אולי מכיוון שגם פה שתי המפלגות הן אותו הדבר (בקיץ האחרון, למשל, התנועה ויש עתיד הצביעו באופן זהה על 106 מתוך 106 הצבעות בנושאים חברתיים). יחד הם הספיקו להתנגד להצעה להקמת קופת גמל ממשלתית, לתמוך בחוק שמעביר סמכויות שיטור לפקחים עירוניים, להתנגד להוזלת תרופות מצילות חיים שאינן בסל הבריאות ולהפיל את ההצעה לבטל אפליה נגד עקרות בית במתן קצבת נכות.

המאבק החברתי לא מעניין את לפיד ולא את לבני, למרות שדווקא בו היו יכולים להוביל שינוי עם "חזית משותפת" רחבה. אולי צריך לברך על כך, כי כשכן איכפת להם מהנושא החברתי, זה לרוב בהקשר שלילי. למה להתעסק בקלחת המסובכת הזאת, כשאפשר לשחרר הצהרות ריקות על נושאים לא-פתירים שיישכחו עוד שבועיים, עד שיגיע התירוץ החדש להישארות בממשלה?

בן וינברג הוא עורך אתר המשמר החברתי