איזו סיבה גורמת לנו ללכת, 30 ומשהו שבועות בשנה, אחרי חבורת גברים במכנסיים קצרים עם מספרים אקראיים על הגב? מה מושך אותנו כל כך למשחק שאותו הגדיר הפרופ' ישעיהו לייבוביץ (שכן, גם בארז שלו נפלה שלהבת פעם) כ"22 חוליגנים שרצים אחרי כדור"?

כשאני חושב על זה, נראה לי שהסיבה הגדולה ניצבת תחת הכותרת "שייכות". כל בן אדם, גם האינדיבידואל הגדול ביותר, מחפש להיות שייך למשהו. משהו שהוא גדול ממנו, שמאפשר לו לחוות חוויה קולקטיבית – שבתוכה גם הוא, כפרט, צומח. זו יכולה להיות מפלגה, תנועה או סתם קבוצה בפייסבוק. במקרה שלי זו הקבוצה שלי. או זו שהיתה שלי.

קוראים לי אבישי, אני בן 27 ואני אוהד בית"ר. לא הייתי והפסקתי, לא "נטשתי", לא "ברחתי", לא "ערקתי" ובטח שלא בגדתי. האהבה שלי לבית"ר ירושלים נשארה עמוקה ואינסופית כפי שהיתה. אלא שהישות הרוחנית הקרויה "בית"ר ירושלים" עברה שינוי מהותי. אמנם קיימת קבוצת כדורגל ששמה בית"ר ירושלים שמשחקת בצהוב-שחור בליגת העל, אבל עם כל הרצון הטוב, בפשטות – היא לא שלי יותר.

קו פרשת המים היה 2013. יאמרו המקטרגים ויצדקו שגם לפני כן היתה אלימות וגזענות מכוערת, כזו שראינו – וניסינו להיאבק בה (כולל ההנהלה בראשות שוער העבר איציק קורנפיין), אבל במשך השנה הזאת נשבר שיא מסוים. הוגדשה הסאה. גבו של הגמל נשבר סופית. נשברנו. זו היתה השנה שבה אוהדיה הקיצוניים והגזענים של הקבוצה שלי (תחת השם "לה פמיליה") הכריזו מלחמה על הקבוצה עצמה, לאחר שבית"ר החתימה – רחמנא ליצלן – שני שחקנים מוסלמים.

לא היה כמעט שום גבול מוסרי שלא נחצה במלחמה הזאת: מאיומים וקללות ועד שריפת המועדון. מילולית. בשם תפישה אידיאולוגית מעוותת היו מוכנים "אוהדים" להחריב כל דבר שנקרה בדרכם (כולל את ההיסטוריה – ארון הגביעים של בית"ר, שנשרף באותה פעולה אלימה). ובדרך, גם את האהבה שלי.

התחביב שלי זה לשבור למישהו את כל הגוף: דוד מ"לה פמיליה" מדבר

פעם אחת הייתי בטדי באותה עונה. זה קרה ברבע גמר גביע המדינה. היריבה היתה מכבי חיפה, ואני התמקמתי בקצה העליון של היציע המערבי וראיתי את הזוועה. המשחק היה גרוע, אבל עוד יותר מכך דממת המוות ביציעים. שקט שאותו גדעו רק קללות איומות ונוראות כלפי השחקנים שלנו. יכולתי להבין קללות כלפי היריב, אבל כלפי שחקנים שלך? מה התכלית בדבר שכזה? במה זה יתרום? אלא שאותם "אוהדים" לא רצו לתרום דבר למען הקבוצה שבשמה – כביכול – הם יושבים ביציע. הם רצו להרוס עד היסוד. להנפיק תג מחיר כזה, שאף אחד לא יחשוב בפעם הבאה על שחקן מוסלמי בקבוצה שהיתה שלי.

חזרתי הביתה (הנסיעה מירושלים תמיד הרבה יותר ארוכה כשאתה בדיכאון). בית"ר של אלי כהן הובסה 3-0, אבל אני חשתי מובס הרבה יותר. הייתי עייף נפשית. לא רציתי להתקרב יותר לטדי אחרי החוויה הזאת. אחרי השקט הארור הזה. אחרי שמתוך הרצון לחוויה קולקטיבית, ולהרגשה של "ביחד", הרגשתי הכי לבד בעולם. זו היתה התקופה הכי קשה שלי כאוהד. תחושה שקבוצה שהגעתי אליה רק מתוך אהבה, נהפכה למשהו אחר. אלים יותר. חשוך יותר. לא הקבוצה שהתאהבתי בה כילד, שהלכתי אחריה כמהופנט.

מאז עברו חודשים. ראיתי את סוף העונה מהבית. אם פעם הייתי מחכה בקוצר רוח למשחק הבא, לעתים בהתרגשות יתרה, הפעם רק רציתי שהסיוט הזה ייגמר. זה איכשהו נגמר (בדקה ה-90, לפחות דבר אחד בבית"ר לא השתנה), וגם ההנהלה התחלפה. קורנפיין שבע הקרבות עבר למקום אחר, גאידמק – על נזקיו – נעלם סופית, ואלי טביב נהפך לבעלים. וכאן הגיעה הנקודה שאחריה נשברתי סופית.

1 ביולי 2013. באימון הבכורה של בית"ר ירושלים מאות אוהדים צבאו על חדר ההלבשה ותקפו – באבנים – שני שחקנים: את הקשר הארגנטינאי דאריו פרננדז ואת השוער, הקפטן שגם גדל במועדון מגיל צעיר מאוד, אריאל הרוש. הסיבה? הם העזו לעמוד לצדם של סדאייב וקדאייב, שני השחקנים הצ'צ'נים שהביאה ההנהלה. זה היה כל חטאם. לעשות כל מה ששחקן אחראי אמור לעשות –  לתמוך בחברים שלו. הבטתי על המראות בתדהמה. אם תרצו, זה הרגע שבו האלימות והשנאה הרימו את ראשם המכוער באופן סופי. הרגע שבו האלימות ניצחה מאות, ואולי אלפים, של אוהדים שוחרי טוב.

צילום: מגאפון

הרגע שבו הבנתי סופית שזה כבר לא שלי היה התגובה – או האין-תגובה – של ההנהלה. הנהלת המועדון לא הגיבה על הארוע המביש והמכוער הזה עד היום. נהפוך הוא; הבעלים החדש, אלי טביב, אף התראיין ל"ידיעות אחרונות" מאוחר יותר באותה השנה והגדיר את "לה פמיליה" – ואני מצטט כ"אנשים טובים שנעשה להם עוול בתקשורת". כלומר, הסכמה שבשתיקה. עם זה באה גם תמיכה – אפילו כלכלית – באותם ארגוני "אוהדים" נפשעים שעשו את הנזק לקבוצה עצמה.

ברגע הזה הבנתי שבית"ר שאהבתי לא קיימת יותר. שבית"ר ירושלים נהפכה לבית"ר-טביב. יצור כלאיים שאמנם מסתובב עם חולצה צהובה ועם מנורה על החזה, אבל נהפך להיות קבוצה שהאלימות היא הסמל האמיתי שלה. ושם כבר לא יכולתי להיות.

באותו יום אוהד אלמוני הקים קבוצת פייסבוק בשם "ביתר ימק"א ירושלים". בית"ר ימק"א נהפכה לבית"ר נורדיה, שנהפכה לקבוצה חדשה. במחוז מרכז של ליגה ג', אמנם, אבל משהו שאפשר לאהוב בלב שלם. קבוצה שמממשת את מה שחלמתי ורציתי שתהיה בית"ר ירושלים פעם, לפני 17 שנה, כשהתאהבתי בה לראשונה: קבוצה ירושלמית אסלית, שלא שונאת אף אחד, לא מתלהמת ולא מתבהמת, לא פוסלת – שבה יכולים לדור בכפיפה אחת יהודים וערבים, ימנים ושמאלנים, מזרחים ואשכנזים. לנצח בשביל כולם, כמו שאמר אחד השירים ששרתי ביציע בגרון ניחר.

האם הניסיון הזה יצליח? אין לי מושג. אנחנו רק בראשית הדרך. אבל אני יודע שיש לבית"ר נורדיה משהו אחד שלא יהיה בבית"ר-טביב לעולם (עם כמה ניצחונות שהקבוצה המוכשרת שמנחם קורצקי בנה לא תשיג): אהבה אמיתית וטהורה. זה כל מה שיש. ולמדתי תמיד שאהבה מנצחת בסוף.

ואם יש דבר אחד שאני רוצה שתקחו אתכם מהמאמר הזה, הנה הוא: יום שישי, 13:00 בצהריים, גבעת רם. בית"ר נורדיה ירושלים נגד עירוני לוד. תבואו. יהיה מרגש.

אבישי סלע הוא אוהד בית"ר נורדיה ירושלים