דוד, בן 19, יושב במשרד ומקשיב לעורכת הדין שלו מטעם הסניגוריה הציבורית, הדר ברביבאי-אורן, שמקריאה את כתב האישום נגדו: תקיפה ושוד של ערבי. כל זמן ההקראה דוד מוחץ שוב ושוב את החותמת שעל השולחן באגרוף שלו. זה האגרוף שאותו זכו להרגיש מקרוב אזרחים ערבים שהסתובבו ברחובות עיר הבירה לתומם, עד שנתקלו בדוד ובחבריו, אוהדי בית"ר ירושלים.

כששמעתי לראשונה על התיק של דוד ועל הנכונות שלו להצטלם לפרק על צעירים בסדרה "תיקים מהסניגוריה", קיוויתי שהסיפור הזה יאפשר לי לגלות משהו חדש על גזענות. חשבתי שאתעד את הבן אדם שמאחורי התופעה. רציתי להקשיב לדוד ולמצוא מניעים למעשיו האכזריים, איזו מורכבות באישיותו, כל דבר שהוא מעבר לשנאה טהורה ואלימות.

"אפילו סמוחטה אסור לי. למרות שזה התחביב שלי". דוד

במובן הזה המפגש עם דוד היה מתסכל מאוד. גם אם התגלו לי נסיבות מקלות על אודות דוד, התמונה הכללית היתה קשה: הוא עזב את הבית בגיל 14 וחי חיי כנופיה ברחובות. בסצינה שירדה בעריכה הוא מספר לעורכת דינו שמרבית התקיפות שלקח בהן חלק התרחשו בתקופת האינתיפאדה השנייה, על רקע הפיגועים בירושלים שבהם נהרגו עשרות יהודים. אבל כל ההסברים האלו התמוססו כאשר הקשבתי לאופן שבו דוד מגולל את מעלליו. "אני, התחביב שלי זה לתפוס מישהו ולשבור לו את כל הגוף". האינטונציה קרת הרוח שלו, הכמעט משועממת, הטילה עלי אימה לא פחות מאשר עצם המעשים האכזריים שעליהם הוא סיפר. השפה של דוד, שפת האלימות עצמה, היתה כל כך מקורית ואותנטית, שהיא עוררה בי צחוק שכולו זעזוע.

בזמן הצילומים ראיתי לפני בחור שחי בעולם הרמטי עם ערכים ברורים וסופיים, שלם עם עצמו ועם מעשיו. חוסר המודעות שלו, לכך שקיים עולם מקביל, חברתי או רגשי, שבו המעשים שלו נחשבים מזעזעים – היה מוחלט. צילמתי את דוד בלי שתהיה לי אפשרות למצוא איזו משמעות חדשה באיש ובמעשיו. גם כאשר דוד דיבר על כך שכיום הוא הפסיק לתקוף ערבים, הוא הסביר כי הבחירה שלו נובעת בעיקר בגלל שזה לא משתלם לו "אני במעצר, והוא (הערבי. מ"ג) סיים את הבית חולים ומסתובב לו ברחוב…". הסיבה השנייה שדוד ציין היא "מהתורה אסור ללכת להרביץ סתם. הרי זה בריאה, אפילו סמוחטה אסור לי. אפילו שזה התחביב שלי".

הניסיון לחשוף את האדם שמאחורי הפנים המכוסות של "הפמיליה", החבורה הלאומנית והאלימה מבין אוהדי בית"ר ירושלים, היה כישלון מוחלט. אבל כישלון מרתק, מסקרן. חידה אפלה שלא מתיישבת עם האג'נדה ההומנית של הסניגוריה. לא הצלחתי למצוא את האדם שמאחורי המעשה.

בית"ר: כבר לא הקבוצה שהכרתי- אבישי סלע 

במהלך מלחמת "צוק איתן", כאשר כנופיות יהודיות יצאו להכות ערבים ברחובות ישראל, חשבתי שוב על המקרה של דוד. אולי את הסיפור שלו אפשר לספר כך: נער ירושלמי בן 15 נזרק מהבית לרחוב, ומוצא מפלט בקבוצת כדורגל ובאוהדיה, שהופכים להיות, כשמם, המשפחה החדשה שלו. חברי כבוד במשפחה הזו הם ראש הממשלה של ישראל, שר החוץ ונשיא המדינה הנוכחי שלה. דוד לוקח חלק בחיי הפמיליה החדשה שמצא לו, וגם בפעילות הפנאי שלה, שכוללת הכאת ערבים ברחוב, אחרי משחק ובכלל. אולי זו הסיבה לכך שדוד לא ממצמץ או מגמגם כאשר הוא מספר כיום על מעשיו: מבחינתו הוא השתייך לקבוצה הלאומית של ישראל, הוא היה חלק מארגון לגיטימי וממסדי ביותר. הוא לא מבין את הבעיה, כי בעצם, בעיניו, הוא היה קונפורמיסט, הלך בתלם.

בסצינה האחרונה בפרק דוד מדבר עם נאשם נוסף בתיק התקיפה והשוד של אותו ערבי. השניים מכירים מנעוריהם בירושלים, עוד לפני שדוד חזר בתשובה, ולפני שהחבר התגייס לצה"ל. השניים מתענגים על הימים הטובים ההם, כמו שני פלמחני"קים: "אז לא היינו צריכים משמעת. היינו אנחנו הצבא, אנחנו המפקדים…". אלו הם החיילים הלא-רשמיים של מדינת ישראל. הפלמ"ח של שנות ה-2000. הם גויסו בחצי קריצה על ידי מנהיגים ששלחו אותם אל הרחובות, ומשם אל בתי המשפט והכלא.

מויש גולדברג הוא במאי הסדרה "תיקים מהסנגוריה" שמשודרת עתה בכל יום רביעי בשעה 21:00 ב-yesVOD וב-Yesדוקו