הפלג הירושלמי של העדה החרדית הודיע על "יום זעם" שבו ייצאו רבבות אברכים ובחורי ישיבות להפגין ברחובות הערים נגד חובת הגיוס, ונגד מעצר של עריקים שלא התייצבו בלשכת הגיוס כחוק. משמעות הדבר, אם להסיק ממה שקרה בימים קודמים שבהם הוכרז על הפגנות, היא שהכניסה והיציאה מירושלים ומריכוזים חרדיים אחרים בארץ תהיה קשה עד בלתי אפשרית, משום ששוב ייחסמו כבישים ראשיים.

אלפי נהגים ייתקעו בפקקים שישתרכו לאורך קילומטרים רבים, ויביטו באין אונים בשעון ובתוכנת הניווט שדוחה שוב ושוב את שעת ההגעה הצפויה. רבים מהם יתקשרו לפגישה שאליה הם מאחרים ויתנצלו על האיחור, וחלקם יבטלו לגמרי וינסו להגיע למחלף הבא כדי לעשות אחורה פנה. הורים שצריכים לצאת מהעבודה כדי לאסוף את ילדיהם מאזורים הסמוכים לאזורי ההפגנות ינסו למצוא סידור עם מישהו קרוב יותר כדי שייקח את הילד או את הילדה, כי אי אפשר להגיע לאזור עם האוטו.

בקיצור – בעבור מי שייתקעו בדרך בגלל ההפגנה, זו עומדת להיות חוויה רעה לתפארת – וזה נהדר.

זה דווקא לא דבר רע. חסימות כבישים

זה בכלל לא משנה מי מפגין, על מה מפגינים, ומה עמדתי בנושא (אם בכלל יש לי כזו). הפגנה היא דבר נהדר, ובריא, וטוב, גם כשהיא גורמת לי לעמוד בפקק בשיא העצבים ולאחר ולהתרגז, וגם כשהיא עושה את כל זה לגבי עניין שאני מתנגד לו מכל וכל ושאם יעתרו לדרישת המפגינים הדבר יפגע לכאורה באינטרס שלי.

הפגנות לא אמורות להיות נעימות. הן לא אמורות לעורר בציבור שאינו מעורב בהן תחושת אושר וחדווה. הן אמורות לעורר את הממשלה ואת הכנסת להיענות לדרישות שאותן מציבים המפגינים. הן אחד מאמצעי הלחץ על השלטון האפקטיביים ביותר שנותנת לנו הדמוקרטיה בין בחירות לבחירות. הפגנות מעלות סוגיות לתודעה, יוצרות תודעה, מכוונות תודעה. התפקיד שלהן הוא לגרום לשלטון שבחרנו לאחד משניים – או להשתנות ולהיעתר לדרישות (כולן או חלקן) או להיכשל במשימתו המרכזית: לאפשר לאזרחי המדינה אורח חיים תקין ונטול הפרעות.

בישראל, לצערנו, לכישלון של השלטון כמעט ואין תג מחיר, וזה נובע בין השאר מתפישתנו השגויה מן היסוד על הפגנות. המסגור של ההפגנה שנצרב בתודעה שלנו בשנים האחרונות, לא מעט בהשפעת התקשורת, היא של "מפגינים נגד אזרחים" (ממש כמו המסגור של "שובתים נגד אזרחים") בזמן שהמסגור הנכון הוא "מפגינים נגד ממשלה, והממשלה שנכשלת בקיום אורח חיים תקין נכשלת במשימת שירות האזרחים".

בעבור חלק מהאנשים, חובתה של הממשלה לקיים אורח חיים תקין משמעותו פיזור של הפגנות שחוסמות כבישים בכוח, תוך שימוש ביס"מ ומג"ב ומכת"ז ושאר ראשי תיבות משטרתיים שמשמעותם בעבירת פשוטה היא "לדפוק בהם מכות" – אבל לא, זו ממש לא המשמעות. המדינה חייבת לאפשר להפגין, וחייבת לאפשר לחסום כבישים, משום שזו נשמת אפה של הדמוקרטיה. משום שאם אזרחים אינם יכולים לצאת ולהביע מחאה זועקת, ובלבד שאינם פוגעים פיזית בעצמם או באחרים (ולא, פקק תנועה זו לא פגיעה פיזית), אנחנו מצמצמים את זכות הבעת הדעה אך ורק להליכה לקלפי מדי כמה שנים. זו לא המדינה שבה אנחנו רוצים לחיות.

אז כן, אני מתבאס לאללה על ההפגנות שיהיו בצהרים, ונמלטתי הבוקר מירושלים כל עוד נפשי בי כדי לא להילכד בהן. ולא, אני לא חושב שהמפגינים צודקים כל עוד לא השתנה חוק הגיוס (אבל כן חושב שצריך לשנות אותו) – אבל אני שמח שהחרדים מפגינים, ממש כמו ששמחתי כשהימין הפגין נגד ההתנתקות, וממש כמו ששמחתי בהפגנות המחאה החברתית. אם אנחנו רוצים ישראל פלורליסטית, מכילה, תוססת ודמוקרטית, אין לנו את הפריבילגיה להיות דושבאגים שתומכים בהפגנות רק כשזה עוזר לצד "שלהם".

וחוץ מזה, שווה להקשיב לטענות של מפגינים, לא משנה באיזה נושא זה. לכו תדעו: אולי לפעמים הם צודקים.