אנחנו, אזרחי טורקיה, חגגנו בשבוע שעבר 93 שנים לרפובליקה הטורקית. אולם בכל שנה אנחנו הופכים פחות אופטימיים לגבי עתידה של טורקיה ושל הרפובליקה שלנו. יום שישי האחרון ייחקק וודאי בהיסטוריה הפוליטית שלנו כאבן דרך, יום שבו הדמוקרטיה במדינה פשטה את הרגל, יחד עם המערכת הפוליטית והמשפטית.
ביום שישי המשטרה הטורקית פשטה על ביתו של מנהיג המפלגה הפרו-כורדית HDP, סלהאטין דמיטראש באנקרה. בדיארבאקיר, העיר הגדולה ביותר בדרום מזרח המדינה הכורדי בעיקרו, פשטה המשטרה על ביתו של שותפו, פיגן יוקסקדאג. כמה חברי מפלגה נוספים נעצרו במהלך הבוקר. מאז, אף שכמה מהעצירים שוחררו, מנהיגי המפלגה וחלק מחבריה עדיין במעצר.
בהתחשב במעצרם של גולטאן קישאנק ופיראט אנלי, ראשי העיר של דיארבאקיר, קל לראות שהממשלה החליטה לעצור פוליטיקאים מכל הדרגים של התנועה הכורדית. קל גם לנבא שפוליטיקאים נוספים, מהאופוזיציה וממפלגות וארגונים אחרים, נמצאים בסכנה כבדה.
בעקבות מבצע המעצרים, הגישה לאינטרנט ולאתרי המדיה החברתית הגדולים (וואטסאפ, טוויטר, פייסבוק ויוטיוב) הוגבלה. אנשים החלו להשתמש ב-VPN (רשת וירטואלית פרטית) ובאמצעים טכנולוגיים דומים כדי להגיע לפלטפורמות האלה. אחר כך, הממשלה החלה לחסום שירותי VPN– תקדים חדש במסגרת מאבקה בחופש הביטוי ובגישה לאינטרנט.
כך זה נראה ב-15 ליולי, 2016. צילום: deepspace/Shutterstock.com
למחרת יום שישי האיום, ביום שבת, נעצרו שמונה עיתונאים שעובדים בג'ומהורייט, אחד העיתונים הוותיקים בטורקיה, בחשד לקשרים עם ארגונו של כהן הדת האסלאמי פטולה גולן (ראש תנועת "חיזמט", שאותו מאשים ארדואן כמי שעמד מאחורי ניסיון ההפיכה) וה-PKK (ארגון כורדי חמוש, הנודע כמחתרת הכורדית). אלה שטויות. ראשית, ג'ומהורייט היה אחד ממבקריה החשובים ביותר של תנועתו של גולן ושל התשתית שיצר בתוך המדינה במטרה לשנות את מערכת השלטון במדינה מחילונית לאסלאמית. שנית, ג'ומהורייט ידוע כעיתון שרגיש לנושאי זכויות אדם, אך שתמיד שמר על מרחק גדול מארגונים לא-ממשלתיים חמושים הן בשל אתיקה עיתונאית והן בשל העמדות הפוליטית שלו.
עכשיו יש קהילות שמוחות נגד המבצעים האלה ברחבי טורקיה, אבל הן מנותקות אחת מהשנייה בגלל הגבלות על האינטרנט ואיסורים נוספים במסגרת מצב החירום. אך הבעיה אינה רק המעצרים או ההגבלות על האינטרנט. כפי שהסביר זאת הפרופסור למשפטים דויגון יארסובאט, טורקיה בדרך להפוך ל"מדינה כושלת", וזו סיבה לדאגה רבה עבור מיליוני בני אדם שחיים כאן. הפרנויה של טורקיה, שנובעת מהפחד להפוך לחברה משוסעת, הולכת ומתקרבת למציאות מדי יום.
איך הגענו לכאן?
מאז ניסיון ההפיכה ב-15 ביולי השנה, טורקיה עוברת תהליך של הפיכה-נגדית. החברה שלנו מפורקת והפרלמנט אינו יעיל. הדמוקרטיה אינה עובדת. פוליטיקאים מקומיים ואזוריים נעצרים, בשעה שרוב אלה שלקחו חלק בניסיון ההפיכה חופשיים. לפי דיווחים, אנשים רבים קונים נשק באופן בלתי חוקי. פוליטיקאים מדברים על האפשרות של מלחמת אזרחים. אומרים שכך היו נראים הדברים אם ניסיון ההפיכה היה צולח. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו שאלה פשוטה: איך הגענו לכאן?
אי אפשר להתחיל ב-15 ביולי, מפני שכבר שנים שאנו חווים דיכוי פוליטי מידיה של מפלגת הצדק והפיתוח (AKP, מפלגתו של ארדואן) – אותו דיכוי שנעשה בולט יותר עכשיו. לאחרונה, עיתונאים, אקטיביסטים, פוליטיקאים ואזרחים מן השורה שרק הצביעו עבור מפלגת האופוזיציה הכורדית מרגישים מאוימים. אפילו חברים במעמד הביניים החילוני של טורקיה, שלרובם אין עניין בפוליטיקה, אומרים שהם מפחדים ממעצר בגלל משהו שכתבו במדיה החברתית.
אחד מהרגעים האפלים ביותר בהסטוריה הפוליטית של טורקיה: ניסיון ההפיכה. צילום: deepspace/Shutterstock.com
הסיפור על המתרחש בטורקיה התחיל בבחירות ב-7 ביוני 2015. בבחירות האלה מפלגת ה-AKP איבדה את הרוב בפרלמנט. אמנם זה היה ניצחון למפלגות האופוזיציה ולקהילותיהן בטורקיה, אך זה לא הצליח לבוא לידי ביטוי בשל מחלוקות בתוך האופוזיציה ואסטרטגיה טיפשית של מפלגת האופוזיציה הגדולה ביותר, CHP. האופוזיציה איבדה את היתרון שהשיגה, ונקבעו בחירות כלליות חוזרות.
צריך לציין שהעימותים החלו בבחירות בערים כורדיות בטורקיה, בין הממשלה לארגוני החמושים הלא-ממשלתיים הכורדיים. בעקבות פיגועי דאעש, גישתם של הבוחרים כלפי מפלגת ה-AKP השתנתה, וב-1 בנובמבר 2015 היא זכתה שוב ברוב, וחזרה לשלטון. מאז החלו שוב פעולות אלימות של המדינה באזורים הכורדיים. אלפי בני אדם הושפעו מכך, מאות נהרגו. זה מה שאנו חווים במשך יותר משנה. מות תהליך השלום בין הממשלה לנציגים הכורדיים היה נקודת שבר עבורנו, וגרם לנזק בלתי ניתן לתיקון לדמוקרטיה ולשלום.
אחרי ניסיון ההפיכה ב-15 ביולי, שהיה אחד מהרגעים האפלים ביותר בהסטוריה הפוליטית של טורקיה, הוכרז במדינה מצב חירום, והממשלה החלה למשול באמצעות חקיקה לשעת חירום. אך החוקים האלה אינם משמשים רק למאבק בקושרים, אלא לעיצוב מחדש של המבנה הממשלתי והכלכלי של טורקיה. הממשלה השתמשה במצב החירום כדי לצאת למחול של רדיפה אישית, שהותיר רבבות מחוסרי עבודה. אקדמאים רבים שחתמו על עצומות לשלום, או שהיו מעורבים בפעילות אופוזיציונית פוטרו ממשרותיהם באקדמיה, כך גם קרה למורים רבים. על כמה מאלה שפוטרו נאסר לנסוע לחו"ל, או שבקשות שהגישו לקבל דרכון נדחו בידי שירותי הביטחון. עכשיו הם מובטלים וחופש התנועה שלהם מוגבל. עשרות אלפים נעצרו ללא הליך תקין. אין שקיפות בנוגע לסיבת המעצר. הגישה של פוליטיקאים ועיתונאים במעצר לעורכי דינם נחסמה במשך ימים.
הפגנת ענק בעיר קוניה נגד תגובת הממשל לניסיון ההפיכה. צילום: mehmetcan/Shutterstock.com
אנשים איבדו את אמונם בעתידה של טורקיה ורוב המוחות המבריקים במדינה מחפשים דרך החוצה. כולנו יודעים ששתיקה אינה אפשרות, ואנו גם מבינים שהאפשרות של מלחמת אזרחים אלימה קרובה מתמיד. כמו שם ספרה של ארונדאטי רוי (סופרת ופעילה חברתית הודית): אנו חיים ברפובליקה שבורה שכבר אי אפשר לתקן.
כל יום, כתבה חדשה על חמושים תומכי ממשלה מתפרסמת בעיתוני האופוזיציה. יש פסימיות אדירה לגבי עתיד מדינתנו וחיינו. השאלה הכורדית היא השאלה המרכזית ביותר בטורקיה, והיא נוגעת לעקרונות הבסיסיים ביותר שלנו, לחוקה, ולדמוקרטיה בלתי מפותחת שאינה יכולה להיקרא דמוקרטיה יותר בגלל השחקנים הממשלתיים. במיוחד אחרי שעצרו את מנהיג האופוזיציה האפקטיבי היחיד בטורקיה, דמיטראש. בלי דמות לגיטימית כזו בפרלמנט אפשר לומר בקלות שהממשלה החלה עידן חדש בטורקיה – עידן העימות התמידי, הדיכוי, ולרוע המזל עידן של אלימות רווחת ופחד. אפשר גם לכנות אותו: עידן מהפיכת הנגד התמידית.
הכותב הוא עיתונאי ואקטיביסט טורקי