מדייק הפתגם: מרבה דעת, מרבה מכאוב. תמצית של הקיום האנושי המורכב. אבל בתמצית הזו אין הוראה שלא לדעת, אלא רק אזהרה ותיאום ציפיות: זה הולך לכאוב. למרות הפתגם מהמקרא, העומדים בראשנו מאז קום המדינה ועד היום דוגלים ב״אל תשאלו שאלות קשות כדי שלא נצטרך לשקר לכם״. הם כבר החליטו בשבילנו – לדעת זה לא טוב.
לא טוב לנו לדעת שחטפו ילדים מתימן/מזרח/בלקן.
לא טוב לנו לדעת אם, איזה וכמה נשק אנחנו מוכרים לדרום סודן.
לא טוב לנו לדעת כמה כספים עוברים מחוץ לעוגת התקציב, ולאן.
לא טוב לנו לדעת מה קורה במפעל הטקסטיל בדימונה ועד כמה זה מסוכן.
לא טוב לנו לדעת על מה יוצאים כספי הציבור במעון ראש הממשלה.
לא טוב לנו לדעת מיהו האדם שהיה סוכן כפול והיום הוא רמזור מרכזי בצומת של המדינה.
לא טוב לנו לדעת מה עושים לגבי אזרחים וחיילים ישראלים אבודים ברצועה.
לא טוב לנו לדעת מה המשמעות של שליטה צבאית על אוכלוסיה.
לא טוב לנו לדעת מה מגלות ועדות חקירה.
לא טוב לנו לדעת מה יש בקופות השרצים של נבחרי הציבור.
ובאופן כללי – לא טוב לנו לדעת שיש דברים שלא טוב לנו לדעת, כי זה, ובכן, אסור.
ובכל זאת, בין הפרשיות העלומות, מתחמקות להן גם פיסות קטנות של תודעה. אנחנו קולטים רמזים בעלילה, ואנחנו מבינים ויודעים שאנחנו לא יודעים, שזו אמנם מידה טובה של ענווה, אבל גם תעודת עניות של החברה – כי חברה שמסכימה (ולפעמים מעדיפה) לא לדעת מה קורה אצלה בחצר האחורית, חברה שלא מתעקשת לדעת מה עושים לה, מה היא עושה בעצמה, ומה עושים בשמה – היא גם חברה שלא דורשת דין וחשבון, ולא דורשת תיקון בזמן אמת, וטעות לעולם חוזרת.
ולמי שחושב שמי שמחליט שלא נדע עושה זאת באמת ובתמים מסיבות מוצדקות ולטובת הכלל, כדאי שיחזור אל החלק הראשון של הפסוק ממנו שאוב הפתגם: כִּי בְּרֹב חָכְמָה – רָב כָּעַס, וְיוֹסִיף דַּעַת– יוֹסִיף מַכְאוֹב.
נבחרי ציבור לא אוהבים בוחרים חכמים, כי בוחרים חכמים הם בוחרים כועסים. אבל צריך להתנהל אחרת. צריך עכשיו – ולא בדיעבד. תתחילו לכעוס.
