אחרי שהכל כבר נאמר, ובטח ייאמרו עוד לא מעט דברים, הבאנו לכם כמה נקודות מאירות עיניים על ברקזיט עם המוסיקה שהכי הולמת את אחד המהפכים הכי גדולים שעברה הממלכה הבריטית. שירים ושערים, גרסת בריטניה ה(לא כל כך) מאוחדת:
My Generation vs. When I'm 64
גיל היה גורם משפיע על עמדתם של המצביעים ביחס ליציאת בריטניה מהאיחוד; צעירים שנולדו למציאות האיחוד נטו להישאר בו (כ-60 אחוזים מהם הצביעו בעד להישאר) בעוד שדור המבוגרים, שעדיין זוכר את החיים טרום האיחוד וכנראה מלא נוסטלגיה כלפיהם, הצביעו ברובם נגד להישאר (גם כאן – 60 אחוזים בערך). למעשה, אחוז התומכים בהישארות הלך וירד ככל שממוצע הגילאים עלה.
The Universal vs. The Fool on the Hill
בנוסף, רמת ההשכלה שיחקה תפקיד דרמטי בהצבעות: ככל שמחוז מסוים אופיין בהשכלה גבוהה יותר, כך גברו הסיכויים שיצביע בעד הישארות באיחוד. למעשה, עניין ההשכלה היה אלמנט מכריע אפילו יותר מגורם הגיל: במקומות שבהם צעירים היו חסרי השכלה באופן יחסי, ממוצע ההצבעה שלהם בעד הישארות באיחוד (שהיה כאמור גורף למדי ברוב בריטניה) צנח פלאים ורובם הצביעו נגד האיחוד. החיפוש השני הכי פופולרי בגוגל ברחבי בריטניה בשעות שאחרי היוודע התוצאות היה… "מהו האיחוד האירופי?" (What is the EU?), מה שמעלה את השאלה עד כמה הצביע הציבור הבריטי מתוך מודעות מלאה למצבו והיכרות מעמיקה של המצב המדיני-כלכלי (כמו שבוריס ג'ונסון, מוביל מחנה העזיבה, רוצה לחשוב) או לחלופין, עד כמה היה מונע המצביע על ידי רגשות לאומיים ושנאת זרים.
Panic vs. Scotland vs. Gray England Skies vs. C'mon Wales
נתון שלישי ומרתק הוא הסוגיה הלאומית. בריטניה מורכבת מ-4 'מדינות' לא-עצמאיות: אנגליה, סקוטלנד, וויילס וצפון אירלנד. אנגליה הצביעה בעד עזיבה, 53 אחוזים בעד, 47 אחוזים נגד. וויילס כנ"ל, באחוז דומה של 52-48. מאידך, סקוטלנד, שהצביעה בבחירות 2015 בהמוניה למפלגה הסקוטית הלאומית SNP (ולא ללייבור שהייתה במשך שנים ה-go-to-party בצפון), ושהצביעה נגד עצמאות במשאל עם ב-2014, הצביעה בעד הישארות באיחוד עם 62-38 מוחצים. ואשר לצפון אירלנד, גם היא הצביעה חד משמעית בעד הישארות עם 56-44. הכוח הדמוגרפי של אנגליה משמעותי פי כמה ומכאן התוצאה הסופית. סביר שיתקיים משאל עם נוסף על העצמאות הסקוטית בקרוב, בין היתר בגלל הרצון של סקוטלנד להצטרף לאיחוד כמדינה עצמאית. ואם אכן זה יקרה, קמרון ייזכר כמי שרצה לאחד את בריטניה פנימה – בין המדינות השונות המרכיבות אותה, והחוצה – עם האיחוד האירופי, אך במקום זאת הוביל לפירוק של שני האיחודים האלה, כפי שצייצה אתמול ג'יי קיי רולינג.
אגב, המקומות היחידים ברחבי אנגליה שהצביעו בעד הישארות היו הערים הגדולות, אלא שכוחן נבלע בקרב האוכלוסייה הכפרית במחוזותיהם. למעשה, מבין מחוזות אנגליה עצמה, רק מחוז לונדון רבתי, שבראשה עמד עד לא מזמן מוביל מחנה העזיבה, ג'ונסון (עד שפינה את מקומו לסאדיק קאן), הצביעה בעד האיחוד, עם תוצאה חד משמעית של 60 אחוזים בעד, ו-40 נגד. לשם ההשוואה, אזורי מנצ'סטר, ניוקאסל, ליברפול, המברסייד, יורקשייר ומערב מידלנד כולם הצביעו בעד עזיבה, בפערים משתנים.
עדיין מוקדם להסיק מסקנות חד משמעיות מההצבעה הבריטית; יש מי שמנסים לנכס את ניצחון מחנה העזיבה לחוסר שביעות רצון ממדיניותו של קמרון שניסה להגיע להסכמות עם בריסל (שפורשו ככניעה). יש מי שטוענים שזו קריאה לדגל של תנועות לאומיות ברחבי אירופה והעולם. יש מי שמצביע על משאל העם כאצבע משולשת של הכפריים לעירוניים, יש מי שטוען שמדובר בקרב בין דורי או בין אוקספורד לביבי לידס.
אבל רק הזמן יספר אם קמרון אמנם פירק במו ידיו את האיחוד, או אם ההצבעה הייתה, למעשה, "ביטוי מושלם של דמוקרטיה פרלמנטרית", כדבריו של גונ'סון עם היוודע התוצאות. נכון לעכשיו, קשה לראות איך ויתור על הפרלמנט לטובת הכרעת העם בסוגיה שהציבור אינו מכיר לעומק, הוא מופת לדמוקרטיה – אבל ההיסטוריה הלוא נכתבת על-ידי המנצחים, ובוריס ג'ונסון ניצח בקרב הזה. בריטניה קצת פחות זוהרת היום, אבל לפחות תמיד ישנה המוסיקה שלה, אפילו אם את הציטוט הזה טבע דווקא לאונרד כהן הקנדי.
