הנאצי אמר שזה בסדר

בועז לביא
נולד בניו יורק וגדל ברמת השרון. עבד כתסריטאי, יזם, מפתח משחקים, מחסנאי, עיתונאי, ועוזר לשליח במסעדה תאילנדית. סיפורים שלו התפרסמו בכתבי עת ואתרים, סרטו הקצר "האגם" הוקרן בפסטיבלים רבים בעולם, וב-2015 ייראה אור בארצות הברית רומן גרפי שיצר עם המאיירים אסף ותומר חנוכה. כותב כאן פעם בשבועיים

הנאצי אמר שזה בסדר

בועז לביא

טורים קודמים

"זה לא כמו אצלנו", הוא אמר לבסוף. "זה לא דומה אפילו. שרפו בית עם תינוק! אתה יודע לכמה יהודים אני יריתי בראש סתם ככה לפני שהלכתי לישון כי לא היה לי מה לקרוא? גם אם כל יום יישרף אצלכם תינוק זה לא יתקרב"

את הנאצי שלי פגשתי בטיול הגדול בדרום אמריקה. כבר אז היה זקן מאוד, בן למעלה מ-85, והוא נהג לשבת כל בוקר שני שולחנות ממני, בבית קפה פינתי בשם איל קאוואלינו. הוא עורר מיד את סקרנותי, בז'אקט הספארי הצהוב ובמשקפי חוט התיל העגולות שלו. אבל לקח לי כמה ימים לאזור אומץ ולפנות אליו. לא ידעתי במה אפתח, וגם לא מיהרתי. הרעיונות בחבל חוּחוּי, כמו הקקטוסים שם, לא זקוקים להרבה בשביל לצמוח. מספיקה מעט לחות, או גשם פעם בכמה עונות. חיכיתי שזה יגיע, וזה אמנם בא, בדמות ההכנות לדֶסֶנְטִיֶירוֹ, קרנבל שנתי קטן שבו מוציאים כביכול את השטן מקברו. ברחובות הצרים התחוללה מהומה: עפר ותחפושות. התאמצתי להעמיד פני בור - מין טייל טיפש שלא קרא אפילו עלון תיירותי אחד על המקום שבו הוא שוהה, שהרי ידעתי על הדֶסֶנְטִיֶירוֹ, לפחות ידיעה בסיסית - ופניתי אל האיש. אבל לא היה צורך לשחק. הוא השיב באנגלית רהוטה, עם מבטא גרמני שלא הצליח או לא ניסה להסתיר, וגילה לי על הדֶסֶנְטִיֶירוֹ הרבה יותר ממה שידעתי. במשך שעה נאם על דתם הנוצרית-פגאנית של אנשי האנדים, ממש כאילו שינן ערב קודם איזה ערך מתוך ויקיפדיה. הכל היה בלתי-אישי באופן מטריד, מעולם לא שמעתי מישהו מתאר כך באריכות משהו בשיחה שאינה פורמלית, בלי כל התייחסות אליו עצמו, אל חייו, מיהו ומה מעשיו במקום המשונה הזה, למרגלות הר שבעת הצבעים. כאשר סיים, סקר אותי קצרות, ושאל מאיפה באתי. מישראל, עניתי. הוא בחן אותי שוב בתשומת לב, שתק מעט ואז אמר: "שמי וולפגנג ברונר. אני פושע נאצי". והושיט לי יד ללחיצה.

לא תכננתי להישאר בכפר הנידח הזה, פּוּרְמָרַרְקָה, יותר משבוע. גם יומיים זה יותר מדיי. הרעיון היה לנוח שם מעט לקראת ההעפלה צפונה, אל הגבול עם בוליביה. אבל לאחר שזכיתי בלחיצת יד של נאצי קשיש, לא יכולתי לדמיין מקום שארצה להיות בו יותר. הסקרנות הכריעה אותי. בבקרים היינו נפגשים באיל-קאוואלינו. אני מצטרף אליו לשולחן והוא מקבל אותי במנוד ראש. אני שואל אותו על חייו והוא עונה. שעות על שעות סיפר על קורותיו, והכל באותו טון יבש, כמעט אדיש, כאילו שינן הכל תמיד בלילה הקודם. הוא נולד במינכן, הצטרף ל"נוער ההיטלראי" ואחר-כך ל-אס אס. בשל פציעה בעכוזו הורחק מפעילות בשטח, ונשלח לשרת כקצין רישום - רפורטפיהרר - במחנה הריכוז מאוטהאוזן. תפקידו הסתכם בניהול ענייני האסירים. רק יהודים מעטים הגיעו אל המקום בשנותיה הראשונות של המלחמה, ואת אלה הוא חיסל על-פי רוב באופן אישי, בהתעללות בלתי-אישית, על פי צרכי המקום. מ-1944 זרם היהודים הלך וגבר, ומרביתם נרמסו תחת גלגלי מכונת העבודה המאסיבית שברונר היה איבר מאיבריה. כשהכל נגמר הוא נמלט, ומצא את דרכו לארגנטינה. מאז סבב בה ללא הרף, צפה בנפילת משטרים, בדמוקרטיות העולות וקמלות, שינה את שמו לחוויאר, ובחזרה לוולפגנג, התחתן, התאלמן, גידל בקר, סחר בטקסטיל, ובסופו של דבר השתקע בכפר שבו נפגשנו. היה לו שם נוח. איש לא מחפש אותו, הוא בטוח בכך. אולי כי וולפגנג ברונר אחר, גם הוא פושע נאצי, חוסל כבר לפני שנים בסוריה, על-ידי המוסד. זכותו של זה מגנה עליו כצל. הוא לא פוחד מדבר.

כשנפרדנו, לאחר שבועיים או שלושה, ביקש את מספר הטלפון שלי. אימייל לא היה לו וגם לא מחשב. הכתבתי לו את הספרות והוא רשם אותן בתוך פנקס שכריכתו חומה. לא ידעתי אם לצפות לשיחה ממנו, אבל היא הגיעה - שמונה חודשים מאוחר יותר. מאז היינו מדברים בקביעות. מדי כמה שבועות היה מתקשר ומייד ממשיך להעלות מן הזכרון אירועים מההיסטוריה של מאוטהאוזן, סיפורים נטולי אנקדוטות על הרפתקאותיו בגלות, עובדות בירוקרטיות על מסעו האחד הארוך לפרגוואי, שם פגש את אלפרדו סטרוסנר, שליטה הדיקטטורי, וניסה להכניס אותו כשותף בעסקיו. הנימה הכל כך לא-נרגשת, לא-מתלהבת, איזנה איכשהו את שאר הדברים בחיי. את הכאוס והפראות שמקיפים אותי תמיד. כששאל סיפרתי לו מעט על מעשיי. לימודים, נישואים, עבודה. משפחה. חלפו שנים. תמיד הקשיב בתשומת לב, לפעמים חלק במילים מדודות את דעתו, או בירך איזו ברכה לקונית. מעולם לא דיברנו על ישראל, או על פוליטיקה. אבל משהו כנראה זרם שם, תחילה במעמקים, ואחר כך על פני השטח. והסכר, שבלם הכל, כבר לא עמד בשטף.

הפעם הראשונה שבה נגעתי, לאוזניו, במציאות הרחבה יותר של חיי, הייתה לאחר פיגוע הרצח בדומא. כיוון שהתקשר, במקרה, ביום למחרת, פשוט סיפרתי לו על כך. "מתחיל להיות פה כמו מה שהיה אז אצלכם", פלטתי בסוף הדברים, במין ניסיון כושל-מראש לעורר אצלו אמפתיה לזעזוע שחשתי. עשר שניות או יותר לא שמעתי דבר. "מר ברונר?", שאלתי. בדרך כלל היה מגיב מהר, לא הרשה לשקט לפעפע. אבל הוא לא ענה. "מר ברונר?", שאלתי שוב, "הכל בסדר?". "זה לא כמו אצלנו", הוא אמר לבסוף. "זה לא דומה אפילו. זה לא מתחיל להתקרב למה שהיה אצלנו. אתה טועה". ניסיתי לפייס אותו, אבל הוא קטע אותי מייד. "שרפו בית עם תינוק!", הוא פלט בקול שהתאמץ לא לפקוע, "תינוק נשרף! אתה יודע לכמה יהודים אני יריתי בראש סתם ככה לפני שהלכתי לישון כי לא היה לי מה לקרוא? אתה יודע כמה אנשים, כולל ילדים, כולל נשים, כולל נשים בהריון, קברתי כל יום באדמה כשהם עוד חיים, רק כי הם עיכבו אותי בדרך חזרה מהמכרה? נשרף תינוק! זה לא מתקרב למה שאנחנו עשינו. גם אם כל יום יישרף אצלכם תינוק זה לא יתקרב". "טוב, סליחה, מר ברונר", אמרתי, "לא התכוונתי להעליב". "אני לא נעלב", הוא אמר, "אני אף פעם לא נעלב. אבל כשמשווים משהו בצורה לא מתאימה, זה מראה על חוסר רצינות. ערב טוב לך, מר לביא".

רוחי נפלה. חששתי שיחסיי עם וולפגנג ברונר הגיעו לקיצם. נשכבתי על הספה וחזרתי לבהות ברצף הראיונות שמילאו את המסך באותו יום נורא. אשתי ישנה, וכך גם הילדים. השעה הייתה אולי אחת בלילה. שוב צף פרצופו של רפי רשף, שוב שידרו את אותם דברים מהבוקר ומן הצהריים. אותם קולות, אותן פנים נפוחות מבכי. מישהו השווה את המרצחים לנאצים. אף אחד באולפן לא טרח לאזן את דבריו. התיישבתי במקומי. לרגע שמתי את עצמי בנעליו של וולפגנג. כן, הרגשתי קצת ממה שהוא הרגיש. איך ניתן להשוות רצח אחד כזה, מזוויע ככל שיהיה, לגיהנום השגרתי, שאין מילים לתארו, שהפעילו וולפגנג וחבריו לפני שבעים-שמונים שנה. מישהו צריך לומר את זה, חשבתי. גם להשוואות יש גבול. לא חיכיתי הרבה. חיפשתי את דף הפייסבוק של תכניתו של רפי רשף, והצעתי להם שם לראיין נאצי אמיתי, בעניין הרצח. למרות השעה המאוחרת, לא חלפו אלא שלושים דקות, ומישהי בשם אביב, מעובדות ההפקה, הגיבה. היא הציעה לי חברות, ומייד שלחה הודעה פרטית. עוד באותו הלילה התקשרתי אל וולפגנג שוב. אצלו היה אחר-צהריים. "כן?" הוא ענה. "מר ברונר, אני מתנצל על מה שאמרתי אתמול". "זה בסדר", אמר וולפגנג והמשיך מייד: "רציתי לספר לך על משהו שקרה ב-2 באוגוסט 1941. אירוע מעניין שקשור לנגרייה". "רק רגע", אמרתי, "אם תסכים - יש תוכנית טלוויזיה אחת פה שרוצה לדבר איתך. על מה שדיברנו אתמול". הוא שתק כמה שניות ואז אמר: "אעשה זאת".

רבע שעה לאחר מכן התקשרו אליו מן התוכנית של רפי רשף. רשף עצמו דיבר אליו ממיטתו כנראה, העירו אותו בשביל הסקופ. ביום למחרת, לקראת סוף התוכנית, הראיון שודר. "דיברנו גם עם פושע נאצי, שמתגורר כיום בארגנטינה", פתח רשף בקולו הישנוני, "נשמע ממנו מה הוא חושב על הרצח בדומא, והאם רצח כזה היה יכול להתקיים גם בגרמניה הנאצית". הראיון עצמו היה מבולבל וקטוע, אולי ערכו ממנו החוצה את פרטי הטריוויה המשמימים שוולפגנג אהב כל כך אהב לפזר. "זה בהחלט לא כמו מה שעשינו במלחמה וגם לא כמו מה שעשינו לפני המלחמה", אמר שם וולפגנג בקולו הענייני כשתמונות שחור-לבן של נאצים מתחלפות ברקע, "זאת פעולה של בודדים, והיא לא נתמכת על-ידי שום מנגנון. זה שונה לחלוטין". "אבל יש תמיכה", אינפף רשף, "יש קולות שמעודדים, יש אפילו רבנים. יש אווירה שמאפשרת". "אווירה!", נבח וולפגנג בלעג, "הוצאתם פעם 150 איש להורג בבת אחת בתוך תא גזים שיכולים להיכנס אליו רק 120? יש לכם בלבול היסטורי גדול שם בישראל. ערב טוב לך, אדוני".

הראיון נטמע ברעש התקשורתי הרב שהקיף אז את הרצח, ואיש לא התייחס אליו אחר כך. החיים חזרו למסלולם. וולפגנג התקשר אליי שוב, לאחר כשבועיים, ושב לספר על העבר. הוא סבל ממשהו, הרגשתי זאת בקולו. אולי בעיה בריאותית שהחריפה. אבל הוא לא רצה לדבר על כך. הפציעה הישנה ההיא גרמה לו ייסורים קשים עדיין, רק את זה ידעתי. מה שלא ידעתי, הוא שאביב עברה בינתיים לערוץ 20. וכשלכדו את הרוצחים מדומא, ושמו של אחד מהם נחשף, היא פנתה אליי וביקשה לערוך עוד ראיון עם וולפגנג, עבור מקום עבודתה החדש. סייעתי בידה. הפעם נערך הראיון בשידור חי. אראל סג"ל הציג את וולפגנג, בנימה מסויגת מאוד, מסויגת הרבה יותר מזו של רפי רשף, ושאל מספר שאלות בקול חדור שנאת דורות עתיקה. וולפגנג ענה כפי שענה תמיד, ללא כחל ושרק. "ישראל רחוקה שנות אור מגרמניה הנאצית", הוא אמר, "הייתי שם. השפלתי ורצחתי יהודים ברחובות, ואחר כך במאוטהאוזן. אלפים כמוני עשו את זה איתי. בהשוואה לזה, הכל אצלכם בסדר". "זה קול שלא נשמע הרבה", אמר סג"ל, "אתה אומר בעצם, שלמרות שהדברים הם קשים, והרצח שאנחנו מדברים עליו כאן הוא מתועב, והרוצחים אינם ראויים להיקרא בני-אנוש, עדיין, כל ההשוואות הן מופרכות לחלוטין?" "אדוני", אמר וולפגנג, "אני עקרתי לאנשים עיניים ואכלתי אותן. כל יום חמישי. ואת הכל רשמתי בדפדפת. יש אצלכם בארץ אנשים גזענים עם שנאה גדולה לערבים. שנאה גדולה. רצחנית אפילו. אבל שנאה גדולה ורצחנית זה עדיין לא נאצים".

כאן יצאה הסחרחרת משליטה. פנו אל וולפגנג מ"ישראל היום" וביקשו שיכתוב טור קבוע. הוא כתב באנגלית, הקריא לי בטלפון, ואני תרגמתי. בכל ערב סיפרתי לו על אירועי היום הקודם. המתח הפוליטי, פיגועי הדקירה, הגזענות המשתוללת ברשתות החברתיות, האמירות הבוטות של חברי ממשלה, חברי כנסת ואנשי תקשורת. החייל שירה במחבל הגוסס והתמיכה הגורפת שזכה לה. ההפרדה בין היולדות בבתי החולים. וולפגנג התייחס תמיד אל הדברים בקור רוח, אחד אחד, משווה אותם אל מעשיו שלו ושל חבריו, ופוטר כל השוואה כבלתי-רלבנטית ולא מקצועית. "לא אוהבים בישראל ערבים", הוא כתב באחד מטוריו האהובים ביותר, "ויש גם כיבוש. זה נכון. אבל אתם לא נאצים. ואומר את זה נאצי". טורו של וולפגנג צבר קוראים רבים. הוא התראיין באופן קבוע לתוכניות ברדיו, והשתתף בפאנלים דרך הטלפון. עדה של מפיקים-מעריצים הקיפה אותו וירטואלית, אנשי ערוץ 1, 2, 10, 20, ערוצי נישה שונים. הוא זכה אפילו לביקור אמיתי מאת כתבת של גיא פינס, שנדדה מלוס-אנג'לס ועד צפון ארגנטינה, במיוחד כדי לפגוש את הסלב הבלתי שגרתי. ואז, ערב אחד, התקשרה אליי בעלת הבית שלו בפּוּרְמָרַרְקָה, אישה שהכרתי בתקופה הקצרה שבה התגוררתי שם, וסיפרה לי באנגלית שבורה שוולפגנג מת בשנתו. היא הוסיפה שהשאיר אצלה מכתב, ובו ביקש להיקבר בהר הרצל.

זה לא הסתייע. אבל אנשים בעמדות כוח, כאלה שעקבו אחרי נסיקתו הפובליציסטית של וולפגנג, עזרו לי להביא אותו לקבורות בחולון. עמדנו סביב הקבר, היו שם כמה עשרות, אולי 200. זיהיתי לא מעט פרצופים, פרצופים שכל אחד מכיר, פרצופים מכל קצוות הקשת, כל קשת. וולפגנג הצליח לגעת, בדבריו הנכוחים, בישראלים רבים. ביקשו שאומר משהו. בכל זאת, הייתי, אפשר לומר, הסנדק. "וולפגנג ברונר היה חלאה שלא תתואר", קראתי מן הפתק שהכנתי איתי מראש, "פושע מן הגרועים ביותר שידעה האנושות. אבל היה לו גם צד אחר. צד אנושי. הוא אהב אמת. הוא תיעב שקרים. והכי חשוב - הוא ידע מה להשוות למה. ומה לא להשוות למה. רציתי להקריא לזכרו כמה מילים, מתוך הנאום שנשא רודולף הס, שאותו העריץ מר ברונר, בפני בית הדין שחרץ את דינו בנירנברג: 'איני מתחרט על דבר. אם הייתי צריך להתחיל הכל מהתחלה, הייתי נוהג בדיוק כפי שנהגתי'". פניתי אל קהל העומדים. "אנחנו יכולים לשנוא את מר ברונר", אמרתי, "וזו זכותנו המלאה. למעשה, זאת חובתנו. אבל אנחנו לא יכולים לקחת ממנו את האותנטיות שלו. הוא היה אמיתי. עד הסוף. גם איתנו. להתראות לך, נאצי זקן". רוח חמימה נשבה על מישורי האבן. לאט לאט עזבנו, איש איש אל חייו, איש איש אל מנת פקפוקיו.

תגובות להנאצי אמר שזה בסדר

תגובות להנאצי אמר שזה בסדר

עזרו לנו להמשיך לעשות כאן עיתונות. עשו לנו לייק או שייר או ציוץ והכי טוב - הכל ביחד

x