התאום האוסטרלי

בועז לביא
נולד בניו יורק וגדל ברמת השרון. עבד כתסריטאי, יזם, מפתח משחקים, מחסנאי, עיתונאי, ועוזר לשליח במסעדה תאילנדית. סיפורים שלו התפרסמו בכתבי עת ואתרים, סרטו הקצר "האגם" הוקרן בפסטיבלים רבים בעולם, וב-2015 ייראה אור בארצות הברית רומן גרפי שיצר עם המאיירים אסף ותומר חנוכה. כותב כאן פעם בשבועיים

התאום האוסטרלי

בועז לביא

טורים קודמים

"תלאות דומות לאלו שעברו עליהם סופרו כבר אינספור פעמים, על-ידי אחרים. אבל כשבחר רופא אחד נודע לשמצה לקחת אותם תחת חסותו, ידע סבי שסופם קרוב מאד."

את אחיו התאום של סבא שלי לא הצליח היטלר להרוג. המוות בא אליו בשכונה שקטה ליד סידני, אוסטרליה, בערבו של יום שמש אחד בחודש דצמבר. ב-42 השנים שקדמו לכך, לא ידע איש היכן הוא, והאם הוא חי. כמו נוצת ציפור מתוך כרית שנקרעה, הוא אבד ברוח. הפעם האחרונה שראה אותו סבי, לפני שנפגשו שוב, היתה בינואר 1945. התאריך המדויק לא ברור. סבי טען תמיד שהיה זה בדיוק שלושה ימים לפני סגירת המחנה, כשבועיים לפני השחרור. תיעוד שנמצא פעם, אמר שנפרדו הרבה קודם. ייתכן שסבי לא עמד בזיכרון הזה, וצמצם בדיעבד את הזמן ששהה לבדו, אחרי שאחיו התאום נטש אותו ונמלט.

הם הגיעו יחד לאושוויץ במאי 1944 במשלוח מטרייזינשטאט, זוג יתומים מגאליציה שהתגלגלו איכשהו אל העיר ברנו שבצ'כיה ומשם אל הגטו. תלאות דומות לאלו שעברו עליהם סופרו כבר אינספור פעמים, על-ידי אחרים. אבל כשבחר רופא אחד נודע לשמצה לקחת אותם תחת חסותו, ידע סבי שסופם קרוב מאד. לא ברור מדוע לא לקח אותם אליו האיש קודם; משיכתו לתאומים היתה מן המפורסמות. אולי משום שלא היו זהים ממש, ועם הרעב והחולי הלך כל אחד מהם ונבדל מאחיו עוד קצת, אימץ מומים אחרים וצלקות משלו. אחיו של סבי, שתמיד היה נועז יותר, עקשן וחם מזג, החליט שאם יגיע הרגע הנכון, הוא יסכן את מה שנותר לסכן, ויברח. התוכנית היתה אותה תוכנית שרבים דיברו עליה, והיא כללה שימוש מחוכם במנגנון איסוף הזבל. התחזות לאשפה, אפשר לומר. הסיכוי להצליח היה אפסי. עשרות כבר נתפסו עושים זאת ונורו מייד. אולם דווקא בשל כך, כך חשב אחיו התאום של סבי, יגיע הרגע שבו תתרופף מעט הקפדנות, משום שכולם כבר יבינו שדרך אמיתית לברוח אין כאן. כזו היא תנועת המטוטלת של האסירים ושומריהם בכל מקום. סבי סירב אפילו להקשיב. הוא התעקש: רק אם יישארו יחד, ישרדו. הם הפסיקו לדבר זה עם זה, כך סיפר סבי. ובוקר אחד גילה שאחיו התאום איננו. למרות שידע שהאפשרות קיימת, הבריחה ריסקה אותו. אם נורה האח או הצליח בתכניתו - לא ידע. כשהגיעו האמריקאים, הוא צלע אל החירות לבדו. לבדו גם הגיע לישראל ארבע שנים אחר-כך. בני משפחה רחוקים עזרו לו למצוא עבודה במוסך של אגד. בתחילה בעבודות ניקיון זוטרות, ובהדרגה הופקדה בידיו גם אחריות טכנית מסוימת. עם השנים סייעו לו אופיו הפרקטי ומידה מסוימת של כניעות, להתקדם בהיררכיה הניהולית. כעבור שלושים שנה הפך למנהלו של אחד ממוסכי אגד הגדולים. אלא שליבו, וגם מרבית האגו שלו, אם לקחת מושג שספק אם עלה על דל שפתיו אי פעם, כיוונו שניהם למקום אחר.

תמיד כתב. ממנו ירשתי אולי את התשוקה המוזרה הזו. הוא פרסם סיפורים ביידיש בכתב עת זה או אחר. שני נושאים חזרו אצלו שוב ושוב. הנושא האחד - ילדותו המוקדמת בעיירה בשם זבורוב, עליה סיפר בהרחבה בסיפורים כמו "פתיתי שלג", "כרכרה", ו-"אבי נוטל את ידיו", שם גם מופיע תיאור ארוך של אחיו התאום, תיאור מלא לכאורה בחיבה, שתחתיה רובץ משהו אחר. "את עיני הפז שלו לא הפנה אליי", הוא כותב עליו שם, "תמיד קדימה, רק קדימה. אל השדה, אל השמש." והנושא האחר - משהו שהיינו קוראים לו היום פנטזיה, אולי בהשראת אגדות העם הפולניות ששמע משכניו הלא-יהודים. דרכו כסופר לא צלחה. גם כך, כמי שכתב ביידיש בעידן בו איבדה השפה הזו את מרכזיותה, בוודאי בארץ, תנאי הפתיחה היו קשים. לא הכירו אותו, ולא הכירו בו. היתה זו תבוסתו הגדולה השניה לאחר אבדן אחיו, "הבגידה", כפי שקרא לכך באירוניה עגומה, או בכעס שמתחזה לכזו. הוא ניסה למצוא מי שיתרגם אחדים מסיפוריו לעברית, אך גם כך לא זכו לתשומת לב. פעם אחר פעם קיבל מכתבי דחייה מכתבי עת ומהוצאות לאור. לכן הפתיע אותו מאוד כאשר ערב אחד צלצל הטלפון בביתו. על הקו היה אדם שהציג את עצמו, במבטא אנגלו סקסי, כפרופסור שלמה מינקוף, איש ספרות, וחוקר בתחום בדיחות היידיש. סבי, שלא היה ידוע בחוש ההומור שלו, לא הבין מה לו ולבדיחות. רק בסיפורים הוא מבין, ובאוטובוסים. אבל הפרופסור ביקש שייפגשו. לא בבדיחות עסקינן, הפעם. הוא רוצה ללבן עניין כלשהו עם סבי, אך מעדיף לא להרחיב על כך בטלפון, שכן הדבר כבד ורציני. הם נפגשו בקומת הלובי של כלבו-שלום בתל-אביב.

פרופסור מינקוף הוציא מתיקו השחור ספר עבה, בכריכה קשה ובוהקת, ועליה המלים "די מאָדערן אוצר", ואז, ביידיש: מיטב ספרות היידיש של המאה העשרים. הוא דפדף בו עד שהגיע לעמ' 120. בצידה הימני של הכפולה הופיעה ליטוגרפיה של בעל כנף צבעוני, עומד על עץ. ובצד הימני כותרת  - "די פּאַפּוגייַ" - התוכי, מאת יענקל כהן. הספר נח, פתוח, על השולחן. הפרופסור הוציא גם חוברת בשחור לבן, מודפסת על נייר זול, והניח אותה סגורה לצדו. סבי מצמץ. רכבות סטו ממסילותיהן, קרונות על גבי קרונות של מחשבות התנגשו בראשו. השם, לצד כותרת הסיפור, הוא שמו של אחיו התאום. אלא ששם משפחתם הנפוץ הוא בין השאר מה שהקשה כל כך על איתורו עד אז, כלומר, ייתכן שדווקא אין זה אחיו התאום, הרי אלפים בשם יענקל כהן מסתובבים להם בעולם וכותבים סיפורים. אבל השם הוא רק הרוטב. הסיפור עצמו הוא מה שהביא אליו את הפרופסור. שניהם ידעו היטב מדוע. גם סבי פרסם, רק זמן קצר קודם, סיפור בשם "די פּאַפּוגייַ", באחד מירחוני היידיש שהודפסו עדיין בבתי הדפוס המרופטים של דרום תל-אביב, אותו ירחון ששלף כעת הפרופסור. למעשה גם מימן סבי מכיסו את הדפסתו שם. "די פּאַפּוגייַ". התוכי. אותו שם בדיוק. סבי הרים את הספר בידיים רוטטות והחל לקרוא. אורכו של הסיפור שבספר היה חמישה או שישה עמודים. סבי קרא בו באיטיות רבה, כמו דרך קטרקט. הוא קרא גם את המעט שנכתב על הסופר. ניצול אושוויץ. חי בסידני. רק לאחר חצי שעה או יותר הניח סבי את הספר על השולחן.

התוכי של סבי והתוכי של יענקל כהן היו שני סיפורים שונים. הם נפתחו אמנם באופן זהה, ומהלך העלילה כלל את אותן נקודות מפנה; הדימויים שהשתמשו בהם שני הסופרים היו זהים כמעט לחלוטין, ובלב שניהם התנוססה פסקה אחת שנראתה כמו השתקפות של מקבילתה. אבל הסוף היה שונה. "נו, הסוף שונה", קטע הפרופסור את שרעפיו של סבי, "אבל זה הכל. תאמר לי בכנות מר כהן, אתה העתקת את הסיפור שלך מהסיפור של מר כהן? מר כהן הקדים אותך הרי בשלוש שנים. התאריכים הרי רשומים. ואם לא העתקת - מה פשר העניין? מחובתי לומר לך שהדבר הזה הוא חמור מאוד. פלגיאטים הם עניין לבית המשפט. אתה שואל את עצמך למה דווקא אותי זה מטריד? מה יהודי עסוק כמוני מחפש אצלך פה בחוברות האלה מהתחנה המרכזית?", הוא מולל בבוז את החוברת שנחה על השולחן. "אני ישבתי בוועדה של הספר הזה, מר כהן", הוא אמר ודפדף בו שוב, "הנה, השם שלי פה. זה הרפיוטיישן שלי ושל כל הוועדה. אתה לא יכול לבוא ולגנוב מפה סיפורים ולפרסם אותם ב"דער חבית" שלך פה, או מה שמו. נכון, פה זה ארץ של אסייתים, אבל לנו באמריקה יש עוד כבוד ליידייש. אתה חושב שלשנות את הסוף זה איזה תרגיל גדול? שאתה איזה בשביס זינגער שמשנה פה את הסוף ואף אחד לא יודע?"

סבי ההמום לא הצליח לענות לו. הוא בהה בו בשתיקה עד שפרופסור מינקוף קם מספת הלובי, אמר לסבי שיתקשר אליו כבר בטלפון, ועזב בכעס עם ספרו ועם החוברת המרוטה. בלילה לא נרדם סבי, ורק ביום שאחרי הצליח לספר לסבתי מה קרה. היא פרצה בבכי: האח התאום נמצא! מה קל יותר מלברר עתה את כתובתו, דרך ההוצאה לאור של אותו ספר, דרך הפרופסור. "יענקל, כן", אמר סבי במבט מזוגג, הבשורה המהממת לא חודרת את אובך הבלבול,  "אבל מה עם הפלגיאט? הם אומרים שזה פלגיאט! ישר לבית משפט!". "הם יבינו יפה מאוד שאין פה לא פלגיאט ולא חצי פלגיאט", ניחמה אותו סבתי, "אתה יודע איזה דברים קורים עם תאומים? תאומים שהופרדו? אתה עם הראש כל היום בעניינים שלך, אבל המדע מתקדם, ישראל, המדע מתקדם. זה דברים שבדקו. יש תאומים שהפרידו אותם בגיל קטן, למשל במילווקי, גדלו במקומות אחרים לגמרי כל החיים, והנה כשמצאו אותם עוד פעם, יש להם בדיוק אותן חולצות בארון, אוהבים לשתות תה עם לימון בדיוק אותו דבר, יש להם בדיוק אותו סוג של חתול ואותו סוג של כלב, אוהבים לרקוד טנגו בערב, יש להם ילדים שקראו להם באותם שמות, אותו אוטו שברולט, אותו ציור על הקיר בפרוזדור. זה קרה בדיוק ככה. אז ממתי זה כזה עניין גדול ששני תאומים יכתבו אותו סיפור דומה? זה קורה כל הזמן, אני בטוחה בזה. באמריקה בטח זה קורה חמש פעמים בחודש דבר כזה".

בפעם הבאה שבה התקשר הפרופסור, ענתה סבתי. היא צעקה עליו צעקות שלא מהעולם הזה, והוא נבהל כמו נער, סיפק לה בימים הבאים את כל הפרטים שביקשה ונשבע באוזניה ששום כתב תביעה לא יגיע אליהם בנושא אף פעם. מה שהיא אומרת - הוא מאמין, כך אמר. הם התקשרו ליענקל כהן, באוסטרליה. זה אכן היה הוא. גושי הרגש והזמן היו גדולים מדיי עבור חריריה של אפרכסת הטלפון. מייד קבעו להיפגש. יענקל היה אדם חולה. במידה רבה היו אלו גם מחלותיו של סבי, אבל אצל יענקל ההתפרצות היתה מוקדמת וקשה יותר, אולי. סבי נסע לאוסטרליה לבדו, שכן הנסיעה היתה יקרה מכדי שיצטרף אליו מישהו. בשלהי 1987 הוא נחת בשדה התעופה מסקוט שליד סידני, ומשם לקח מונית אל הפרבר של רנדויק. גיסתו המתינה לו מחוץ לְבית עם גג רעפים אדום, שעמד בשורה של בתים זהים. סבי מיהר פנימה. יענקל ישב שם, פניו לחות מדמעות. אפילו לצאת לקבל את פני אחיו התאום לא עמדו לו כוחותיו. הם החזיקו זה בידו של זה. כך ישבו כמה שעות ושתקו.

אבל בערב הכל התפרץ. הוא ויענקל ישבו לבדם במטבח. אשתו של יענקל הניחה להם, יש להם הרבה מה להשלים, ופתרה תשבצים בסלון. הם חזרו אחורה, אל השנים בזבורוב, אל מסע ההצלה שלהם אל ברנו, כבר ללא הוריהם שלא הצליחו להימלט מן ההוצאות להורג, אל טרייזינשטאט ואל אושוויץ עצמה. לאט לאט הטונים עלו. סבי תוקף ויענקל מתגונן, בקול רך מעט יותר מזה של סבי. סבי בחר להישאר שם על דעת עצמו, אומר יענקל. ההחלטה היתה רק שלו. הוא הציע שוב ושוב, וסבי סירב. החלטה מסוכנת מדי! מתעקש סבי. נס גדול שיענקל יצא מזה בחיים. ועוד איזה חיים - פרידה של 42 שנים בין שני אחים תאומים! כמעט 43! לזה אתה קורא חיים? יענקל לא מתווכח. החיים אמנם טובים בסידני, יש משפחה, ופרנסה, אבל מה יש להתווכח. אם זה מה שישראל חושב, שיחשוב. אז ככה הוא חושב. אבל את סבי ההתכנסות הזו של יענקל מוציאה מן הכלים. אולי גם הארבעים ומשהו השנים שעברו עליו בארץ היהודים השפיעו. יענקל חי בפרבר של עיר שלווה, חפה מקונפליקט. וישראל - בלב הר הגעש. בחייו הרגילים הוא תופס דווקא את הצד המובס, האדיב, אבל פה זה אוסטרליה, והוא משחרר את מה שנקבר בו כל כך הרבה זמן. הוא צועק על אחיו. בילדותם לא צעק עליו אף פעם, ורק אטם אוזניו מול צעקותיו של זה. יענקל שותק, מביט בו בעיניים מימיות. ואז, כשאשתו של יענקל כבר קמה ועומדת בפתח, אובדת עצות, שולף סבי את הסכין הנעוץ. "ואיך עשית לי את זה עם התוכי?", הוא מטיח בו, "הוא שלי! לילות על גבי לילות סיפרתי לך אותו, כל הלילה, להשקיט את הרעב! שתירדם! אתה חושב ששכחתי? אתה חושב שהוא נהיה פתאום שלך? פלגיאט הם אומרים לי! בבית משפט! גנב עשו ממני!". עיניו של יענקל מפלבלות. ידיו אוחזות בחזהו והוא מנסה לקום מהכיסא. אשתו מזנקת אליו ומהסה את סבי, שמרכין בינתיים את ראשו, מבויש. יענקל מתעקש להתרומם, נאבק בה, אבל פתאום צונח על הרצפה. אשתו סוטרת בפניו, צורחת משהו שישראל לא מבין, ורצה אל הטלפון.

קברו אותו בבית הקברות היהודי של רוקווד, ביום למחרת. אל הלוויה הגיעו רבים מן הקהילה היהודית שם, ומן החברה המפעילה את הרכבת הקלה, הלייט-רייל, של סידני. לפרנסתו ניהל את מרכז התחזוקה שלה, והיה גם סופר פורה. סיפורים שלו התפרסמו עוד בשנות החמישים בכתבי עת מקומיים, ולאט לאט זכו לתפוצה ועניין גם מחוץ לאוסטרליה, בקהילת דוברי היידיש בעולם כולו. אך כמו כמעט כל הסופרים בשפה האובדת הזו, תהילתו נעצרה שם. פרסומו של "די פּאַפּוגייַ" ב-""די מאָדערן אוצר" היה שיא שלא שוחזר. על קברו, בהסכמתו האילמת של סבי, הציבו שני תוכים מאבן, כמעט זהים.

תגובות להתאום האוסטרלי

תגובות להתאום האוסטרלי

עזרו לנו להמשיך לעשות כאן עיתונות. עשו לנו לייק או שייר או ציוץ והכי טוב - הכל ביחד

x