הספינה והשוטים

הספינה והשוטים

היום בו פיטרו את האסטרונאוט התימני ממעבורת החלל האמריקאית

דימוי: שאטרסטוק

כל כך הרבה סיפורים יפים יש על המאה ה-21, אבל את זה שאני הכי אוהב שמעתי ערב אחד על ערימת תבואה באוטר-פראדש. העברתי שם כמה ימים, בדרכי אל ביהאר, עובד בשדות ומשחק שחמט עם יריבים מזדמנים. הודי זקן אחד הציע לי סיפור תמורת 500 רופי. הסכמתי. פעם אחת, הוא פתח אם כן ואמר, ואני משחזר כאן את דבריו באופן חופשי ביותר, בימי טראמפ הראשונים, נתקעה מעבורת חלל אחת בשם “ציוויליזיישן” בשמיים. כשעזבה את האדמה, האיש עם הבלורית הכתומה עוד לא היה אפילו צל צלו של סיוט בלילו של שדרן טלוויזיה, אבל כשפנתה לחזור אל כוכב הלכת, כבר חתם על צווים נשיאותיים בקצב התיפוף של נגן תוף גאריפונה בהונדורס. אחד הצווים הראשונים – אם תאמצו את עיניכם לראות מבעד לאובך הזמן תבחינו בו ודאי מיד – אסר לאלתר את כניסתם לארצות הברית של אזרחי שבע מדינות. הצו יצר בוקה ומבולקה בלתי נתפסות, אבל איש לא העלה בדעתו שימנע את שובו לכדור הארץ של אסטרופיזיקאי תימני, מוסא חאמד, אורח תכנית החלל האמריקאית והאסטרונאוט החמישי על ה”ציוויליזיישן”.

מוסא נולד בכפר נידח בצפון מערב תימן, אח קטן למוחמד. בגיל צעיר הבחינו הוריו בכישוריו יוצאי הדופן. הוא ניחש במבט מה מספרם של גרגרי החול בידו של ילד אחר. ידע בדיוק לכמה גלעיני תמר יזדקק כדי ליצור מעגל מושלם סביב גזע עץ. הצליח לנקוב בשמו של כל כוכב וכוכב בשמי תימן האפלים, וכאשר ביקש ראש הכפר למצוא בדיוק את מרכזו של שדה, כדי להעמיד בו דחליל, קרא למוסא בן הארבע כדי שיצביע על הנקודה. מוסא קרא כל מה שנפל לידיו, והוריו טרחו ונסעו כמה פעמים בשנה אל צנעא, להביא לו משם ספרים. בגיל 15 כבר למד באוניברסיטה שם, ובתמיכת קרן החינוך הסעודית ויוניצף, מצא את עצמו בדרך לדוקטורט באוניברסיטה של ציריך, כשהוא בן 21 בלבד. הוא התגעגע למשפחתו, ובמיוחד לאחיו הגדול, מוחמד, שאליו היה קשור במיוחד, אבל כולם ידעו שכשרונו העצום יתבזבז אם ימשיך לשוטט במדבר עם ענף עץ זית יבש, ארבעה צעדים בעקבות אחיו, במקום לנסוע אל המערב השנוא-אך-נחשק. בן 25 הוזמן העילוי מציריך על ידי ממשלת ארצות הברית להצטרף אל משלחת החלל של “ציוויליזיישן”, לצד שני אסטרונאוטים אמריקאים, כימאית מהולנד ופסיכולוג דרום-אפריקאי, שחקר את יחסי הגומלין בין בני-אדם בתנאי צפיפות קיצוניים. לאחר חצי שנה של הכנה במתקני נאס”א, המריא איתם מוסא אל החלל, שאותו כל כך אהב.

כשחתם דונאלד ג’יי טראמפ על הצו הנשיאותי שאוסר על כניסתם לארצות הברית של אזרחיה של סוריה, עיראק, איראן, לוב, סומליה, סודאן ותימן, נמצאה “ציוויליזיישן” כמה אלפי קילומטרים מן האטמוספירה של כדור הארץ, והמתינה לאישור חזרה סופי ממתקן הבקרה של נאס”א. מרבית המשימות הסתיימו בהצלחה – האסטרונאוטים האמריקאים שמרו על המעבורת תקינה, הכימאית מהולנד הוכיחה שגם בחלל ברזל מחליד וזכוכית נשברת, מוסא חזר עם דגימה נדירה של חומר אפל במיוחד, ואילו הפסיכולוג מדרום אפריקה סיכם זמנית את מחקרו במלים הרב משמעיות: “בני אדם בתנאי צפיפות מפתחים רגשות יוצאי דופן כלפי אלו שאיתם הם חיים – אך לא ניתן לשער מראש האם יהיו אלו רגשי תיעוב או אהבה”. ואז, במקום לקבל את ה-“אוקיי” החם ממפקד המשימה שעל הקרקע, יליד מונטנה בן 58 בעל שיער שופע ולבן, בקע מן הרמקול קול שלא שמעו קודם. “שלום וערב טוב”, אמר הקול, “מדבר עו”ד וילבור מקהון, נציג התיאום הגיאופוליטי של הממשל האמריקאי. בעקבות נתונים שקיבלנו על נוסעיה של המעבורת ‘ציוויליזיישן’, אנו מבינים שנמצא עמכם אזרח תימני. לצערנו הרב, הוא לא יוכל לנחות בכל שטח או מים טריטוריאליים על פני כדור הארץ השייכים לארצות הברית. כיוון שלעת עתה מתוכננת נחיתת המעבורת בקרבת החוף של דרום קרוליינה, אנו נאלצים לבטל את חזרתכם לכדור הארץ. שימו לב: אין לכם אישור כניסה. במידה ותמצאו דרך לנחות עם המעבורת ללא הנוסע הזר, נקבל אתכם בחזרה בשמחה. תודה ולהתראות”.

החמישה ריחפו מבלי לומר מילה ברחבי המעבורת. הם ידעו כמובן על עלייתו של דונאלד טראמפ, אבל היו עסוקים מדיי ביום-יום החללי העמוס שלהם, מכדי לעקוב אחר הפרטים. הם פנו סוף סוף לקרוא יחדיו את הצו הנשיאותי המלא, שנשלח אליהם בקובץ, ושקעו במחשבות. הכימאית ההולנדית דיברה ראשונה. “יש לנו אספקה לעוד חודשיים”, היא אמרה, “אולי עד אז יסירו את הצו. או ידיחו אותו”. “עם כל הכבוד למיסטר טראמפ”, אמר אחד האסטרונאוטים האמריקאים, רפובליקאי על-פי היסטוריית ההצבעה שלו, “הוא עבר כל גבול”. “הם לא יכולים לעצור אותנו”, אמר האסטרונאוט האחר, דמוקרט, “מדובר בהוראה בלתי חוקתית. וגם מסכנת חיים. לא סתם חיים – חיים של אמריקאים”. הפסיכולוג הדרום אפריקאי עקב אחרי המתרחש בעניין, ורשם במחברתו. “אז אנחנו עם מוסא?”, שאלה הכימאית. “כל הדרך!”, צעקו שני האסטרונאוטים אמריקאים. הבכיר ביניהם הפעיל את מערכות ההנעה של המעבורת, והיא החלה את דרכה אל העולם. “עצרו מיד!”, צווחו הרמקולים בקולו של עו”ד מקהון, “אם תיכנסו לתחומי האטמוספירה בדרך אל המים הטריטוריאליים של ארצות הברית, תבצעו עבירה פדרלית!” “לעולם לא תוכלו לקחת מאתנו את החירות האמריקאית הבסיסית ביותר”, השיב בקול שקול האסטרונאוט האמריקאי הפחות בכיר, “החירות לחזור הביתה”. הוא הביט אל מוסא וחייך.

12 דקות חלפו. המעבורת המשיכה במסעה. נוסעיה האמינו שהצוותים על הקרקע יבינו אותם וישנו את עמדתם. הכול בסוף יסתדר, כמו בכל סרט עם מאט דיימון. מדובר בסך הכול בבני אדם, והצו החדש הוא הרי אבסורדי לחלוטין, במיוחד כשהוא נוגע לאורח רשמי של ממשלת ארה”ב, מדען מבריק שלא חטא לאמריקה בשום צורה ורק עזב אותה זמנית, בהזמנתה שלה, לטובת הריק הבין כוכבי. אבל אז נשמעה חריקה ארוכה ובעקבותיה עלה שוב קולו של מקהון: “בהוראה מיוחדת של נשיא ארצות הברית, דונלד ג’יי טראמפ, אתם מפוטרים!”. “מפוטרים?”, שאל האסטרונאוט האמריקאי הבכיר, והניח לרגע למכוונים. “מפוטרים! אתם לא עובדים בנאס”א יותר! מעכשיו אתם סתם חמישה אנשים בתוך חללית! אין לכם שום קשר אלינו! יום טוב!”.

האסטרונאוטים האמריקאים עצרו הכל. ללא שיתוף פעולה של מנהלי המשימה על הקרקע, החזרה אל הגלובוס משולה להתאבדות. איש לא ענה להם יותר במכשירי הקשר. הם ניסו שוב ושוב, וזכו בשתיקה רועמת. “מה עושים?”, שאלה הכימאית ההולנדית. “אין ברירה”, אמר האסטרונאוט האמריקאי הפחות בכיר, “נצטרך לחיות פה ארבע שנים. או אולי שמונה. נצטמצם. זה אפשרי. ונגדל אבוקדו”. “לחלוטין לא אפשרי”, אמר מוסא. הייתה זו הפעם הראשונה שפתח את פיו מאז הודיעו להם על הצו. “אני לא מוכן שלא תראו יותר את המשפחות שלכם בגללי”. “אז מה אתה מציע?”, שאלה הכימאית. “אני נשאר פה”, הוא אמר ומיד החל ללבוש את ציוד העבודה הכבד, שמיועד למשימות מחוץ למעבורת. “נשאר איפה?”, שאל האסטרונאוט האמריקאי הבכיר. “פה”, אמר מוסא והצביע אל הכוכבים. הם הביטו בו מתלבש, הפסיכולוג הדרום אפריקאי ממלא שורה אחר שורה במחברתו, ואז ראו אותו צועד אל אחת מדלתות היציאה. “מוסא!”, קראה הכימאית. “אני מעריך את מה שעשיתם בשבילי”, אמר מוסא, “אבל זה יותר מדי. אני עוזב אתכם. תודיעו למי שמנהל את המדינה שממנה באתם שהבעיה נפתרה”. הם ידעו בדיוק מה הם צריכים לעשות: לעצור אותו, לתפוס אותו, לקשור אותו אולי לאחת המיטות, לסרב. אבל האפשרות שייאלצו להיתקע עכשיו ארבע או שמונה שנים בתוך הקופסה הזו, לאכול רק אבוקדו, ולא לפגוש שנים את ילדיהם, שיתקה אותם. הפסיכולוג הדרום אפריקאי אף הרים את עיניו מן המחברת. “תודה, מוסא”.

מוסא ריחף כבר מחוץ לחלון והם הביטו בו דומעים, כאשר התחילה שוב לפעול מערכת הקשר. אלא שאיש לא הבין מילה ממה שנאמר שם. “מנדרינית”, פסקה לבסוף הכימאית. הרמקול טרטר וטרטר, ורק לאחר שהאסטרונאוט הפחות בכיר צעק לתוך המיקרופון את המילה “אנגלית” בתריסר שפות, נפל בצד השני האסימון. קול משתנק, דובר אנגלית עילגת, הסביר להם שממשלת סין מזמינה אותם לנחות במימי ים סין המזרחי, ותלווה את הנחיתה שלהם בכל האמצעים הנדרשים. כמה שמחו! בתנועות ידיים גדולות קראו למוסא לחזור. בתחילה לא הבין מה הם רוצים ממנו, אבל בסופו של דבר החליט לבדוק. כשעמד שוב בפתח המעבורת חיבקו אותו כולם וצעקו: “חוזרים לכדור הארץ!”. “ירו בטראמפ?”, הוא שאל, מופתע. “לא”, ענתה לו הכימאית, “יש לנו אבא חדש”.

הם צללו במימי ים סין המזרחי. כשהשתחררו מן המתקן, לפי כל הנהלים, מצאו את עצמם בוהים בים ירקרק, אינסופי, ובשמיים כחולים. הסינים היו אמורים לאסוף אותם, אבל לא היה שם אף אחד. לא הייתה להם כעת גישה אל מכשירי הקשר, והכל התבסס בעצם על איזה אמון לא ברור, באנשים שבקושי הבינו את שפתם. “הם יגיעו”, אמר האסטרונאוט האמריקאי הבכיר. אבל הוא בעצמו לא ידע אם להאמין למה שהוא אומר. קשה מאוד היה לתקשר עם הסינים במהלך החזרה, ואולי הבינו לא נכון את המיקום המיועד. הערב ירד. הייתה להם איתם בתרמילי החילוץ כמות מוגבלת של אוכל יבש, והם לעסו אותו בשקט, מביטים בכוכבים. ממרחק – משהו התקרב. ספינת משא, מוארת עמומות, ללא כל דגל. הם נופפו אליה וירו זיקוק אל השמיים. היא עצרה לצדם, ומתוכה ירדו שלושים אנשים פרועי מבט וחמושים. החמישה נכבלו והועלו על הסיפון. “פיראטים”, הספיק מוסא ללחוש.

כאשר עמדו על הסיפון, התייצב מולם פיראט רחב כתפיים שדיבר אנגלית שוטפת, וסיפר שבזה הרגע דרש מממשלת ארצות הברית, באמצעות הודעה אישית בטוויטר, 10 מיליון דולר תמורת שחרורו של כל אחד מהם. “אנחנו לא עובדים אתו יותר”, אמר האסטרונאוט הפחות בכיר, “אף אחד לא ישלם לך”. “הוא ישלם ועוד איך”, אמר הפיראט, “הוא עשיר מאוד”. “הוא לא ישלם לך כלום”, אמר האמריקאי. “אם הוא לא ישלם תוך 24 שעות נירה לכולכם בראש ונזרוק את הגופות שלכם לים”, אמר הפיראט. ואמנם, אחרי 24 שעות שבהן זכה ככל הנראה הפיראט להתעלמות מוחלטת מצד חשבון הטוויטר של דונאלד ג’יי טראמפ, התייצב מול החמישה גבר אחר. הוא היה רזה מאוד, ואחז בידו אקדח. את פניו כיסה כובע גרב שחור, עם חרירים לעיניים. החמישה רעדו. הם חשבו על בני משפחתם, על הדברים שלא הספיקו לעשות, על הסיכומים שמעולם לא סיכמו, על תוצאות של מחקרים שטרם הושלמו. הפסיכולוג הדרום אפריקאי היה עצוב במיוחד – לעולם לא ידע אם מבחינה סטטיסטית טהורה, בני אדם שחיים בתנאי צפיפות קיצוניים נוטים לחבב זה את זה או דווקא לסלוד. אבל אז אמר להם המוציא להורג, בקול רוטט: “בואו אחריי”. הם לא הבינו. “בואו אחריי”, הוא חזר. הוא הוביל אותם לאורך הסיפון, ואז הוריד אותם אל חדר קטן שטבע ברעש מכונות.  “אני הולך לירות חמש יריות, אבל לא בכם. אל תיבהלו”. הוא ירה אל התקרה, ואז הוריד את כובע הגרב והביט אל פניו של אחיו הקטן, מוסא.

כיוון שמוחמד היה זה שהיה אחראי על הטיפול בגופות והשלכתן לים, יכול היה ליצור את הרושם שעשה כל מה שנדרש ממנו, בחסות האפילה. בדרך לא דרך דאג לאורחיו למזון, והם הצטופפו שבועות על רצפת החדר הקר. כשעגנה הספינה בקראצ’י הבריח אותם החוצה, ולפני שנפרדו בפעם האחרונה, האורות הכחולים של העיר בגבם, אחז מוחמד את ידיו של אחיו הקטן ונשק להן.

תגובות

Send this to a friend