אני זוכר מתי התחיל הקיץ. ירדתי למטה עם הזבל וטיפות אחרונות של אחד הגשמים האחרונים, המלקוש או מה שקדם לו, עוד שרטו את השמיים כמו שביטים, ואחריהן – נהמה כזו – כמו מלכודת בלב האדמה, חודים הפונים מעלה, ואני דורך, צונח פנימה. הרחתי אותו ממרחק – והוא בא. זה קיץ של פעם בארבע שנים, קיץ של אולימפיאדה, הקיץ הנורא מכולם. מה משבש את האנשים בזמן האולימפיאדה – זאת אינני יודע. הקופצים למרחק יעשו זאת ממילא על אדמת ברזיל, אנחנו פה ואנחנו לא יכולים לקפוץ ולא ליידות פטישים, רק לבלוע אחד את השני. מה היה הסימן? פרעוש על קיר, נוצת ציפור, החיות החכמות שמרגישות את זה תמיד קודם. כמו לפני רעידת אדמה. החתול לא זז – בעטתי בו רכות אבל הוא לא זז. הכלב לא זז – גם הוא כבר ידע. החיות העצלות, החכמות, יודעות הכל לפנינו ופותחות ברביצה ארוכה, אינסופית, בוחנות אותי בעיניהן הצרות ואז קמות והולכות.

אם לדייק, נותרו עוד איקס שבועות עד האולימפיאדה, אבל לא אלמן ישראל. איך יתחיל פה הקיץ בלי אלבנים שמכדררים באליפות אירופה לקבוצות של כדורגלנים, בלי שיתקשר אליי אבי ויחוד לי: מי משחקניה של ספרד הוא באסקי? לא סתם באסקי אלא לאומן באסקי? אלו שאלות של קיץ. מיהו באסקי. או יורו או מונדיאל או אולימפיאדה, או שלושתם ביחד, שמעתי שזה קורה פעם בכמה מאות שנים, אני מקווה שאזכה לחיות עד אז, זה כמו ליקוי חמה נדיר שבנדירים, כל כוכבי הלכת מסתדרים בטור, מסתירים זה את זה ואת הירח, לא איזה ווימבלדון פאראלימפי, עם כל הכבוד. ובינתיים גם צריך לאכול. אמי עורכת סעודה לכבוד קרובים שהגיעו מגוודלחרה שבמקסיקו, גם זה רחוק מאוד מכאן, ולא רחוק אף מאותה ברזיל שבה תצעד עוד כמה שבועות באיצטדיון המרקנה איזו לוחמת טייקוונדו עטופה בדגל ישראל. קרוב מאוד למעשה. יהודֵי מרכז וצפון ודרום אמריקה, לכולם נגיעה תמידית לחיינו, האנטישמיות הרי עולה כפורחת, והנה הם שבים לכאן גם מצרפת, ומאיטליה, ומבלגיה, ומגוודלחרה, ואמי מבקשת ממני שאביא לה לכבוד העניין הֶעלְזָלַ’ך.

הֶעלְזָלַ’ך הוא אוכל זול, עור של עוף ובפנים דברים, אולי עדיף שלא ארחיב. פעם זה היה יותר לגיטימי לאכול את זה. העולם השתנה. פעם היו עופות, היהודים היו לוקחים אותם, ומפרקים מהם כל סנטימטר. לא נוכל להסתיר זאת. אני אוהב עופות, כחיה, כבעל חיים, אני צופה בעופות ביושבי על ספסל בפארק, ליד מרכז החתירה ע”ש דניאל עמיחי מרכוס, אני צופה בדררות, מעין מוטציה של תוכי, אני צופה בדוכיפת, אני מדבר אליה ומחלק לה שאריות סנדוויץ’ גבינת עזים שקניתי באחת הבולנז’ריות של רחוב ירמיהו, אני מגיע לשם בנסיעה ארוכה בקו 204, יכולתי להעדיף את פארק דרום, על האגם שלו, אבל שאון גלשני סקי המים הנמשכים בכבלים מעכיר את רוחי, גם בה כאילו תלוי כבל ארוך והוא מסיע בה גולשים, חורץ בה תלמים ומעלה אדוות. אני מחפש את השקט של הצפון, אני צמא לצפון. גופי בדרום ונפשי בסוף צפון. יש על כל פנים עופות שלא שפר עליהם מזלם כמו הדררות הירקרקות, והם נידונו למאכל של אורחים מגוודלחרה, לאחר שפושטים מעליהם את עורם. אמי רוצה להזכיר לקרוביה נשכחות ואני השליח.

נסעתי למסעדת “ציפורי” אשר בבני ברק, שההֶעלְזָלַ’ך שלה מפורסמים בכל העולם. בעיר הקדושה דווקא לא הייתה תכונה מיוחדת לקראת האולימפיאדה, וגם היורו לא שיגע שם את האנשים לגמרי. הכול נראה כמו יום רגיל, עוד יום של עבודת השם, יום חם מאוד אפילו. המזגן באוטובוס שהוביל אותי לשם לא עבד. חסידים נטפו מי מלח. היו התעלפויות. איך אתם חיים בתוך הבגדים האלה שלכם? שאלתי בלי קול. יכול להיות שיש ביניכם בעלי סגולה שלא חם להם בלבוש חורפי-פולני. אבל שאר אוכלוסיית הפרימאטים שנבראו בצלם הרי לא נהנית מסגולה זו. ראו, גם אני יהודי שעיר וחיווריין, גם אני סולד מכפכפים ברזילאיים ומג’ינס-תחתונים חצי-גובה, אני פוריטן, אם היו נותנים לי לנהל את המדינה הייתי אוסר על כולם, נשים כגברים, לצאת מהבית בין ה-30 באפריל ועד ה-1 בנובמבר. אני אוהב בכל לבי את המזרח התיכון על כל ייצוגיו, אך למה יש לעשות את הכול בקיץ, מכל העונות? אמנם אין זו “וילה בג’ונגל”, מעולם לא הייתה וגם לא תהיה, מדובר לכל היותר ב”מחסן בחצר”, אולי “שולחן פלסטיק עם כסאות כתר בכניסה לחניון”, בטח לא “וילה בג’ונגל”, מה פתאום ג’ונגל ומה פתאום וילה, האם ממציא הביטוי ראה פעם וילה? ועדיין, גם לאירופוצנטריזם יש ערך, רבותיי הדוסים הנכבדים. לא האירופוצנטריזם הפורימי שלכם, המקפיא בזמן אופנה גותית מן המאה 17, אלא אירופוצנטריזם במשמעו האמיתי, כלומר: הלימה כלשהי בין מוצרי טקסטיל לאיתני הטבע. ירדתי מן האוטובוס ופניתי אל “ציפורי”, שניצבה כמה מטרים משם.

מובן מאליו שאצל כל מגזר נשכחים לעתים תינוקות בחום האוטו. העובדה שבסיפור זה נשכח דווקא תינוק חרדי אינה מצביעה על דבר. יכול היה להיות תינוק אתאיסט – אתאיסט ציוני, או פלסטיני, או פוסט ציוני, או בהאי. אבל התינוק שנשכח היה חרד בן חרדים, כי בבני ברק ביקרתי כשזה קרה, ולא במקום אחר. כשמצאתי את עצמי בלב המהומה כבר עסק צוות של מד”א בהחייאתו. נס קרה, והוא הצליח. אבל הדראמה לא שככה ואף גברה, שכן מי ששכח את התינוק באוטו לא נמצא. את התינוק שלפו מבעד לחלון מנופץ, ועשרות אם לא מאות בני אדם עמדו סביב, בחום הנורא, וזמזמו בכמה שפות. צוותי טלוויזיה אחדים סבבו בין הנוכחים. העדים לאירוע מילטו את נפשם. כשראה אותי איזה צלם, זיהה את הפוטנציאל. סוף סוף מישהו שיוכל לדבר באובייקטיביות על מה שקרה, מבלי שייחשד בהטיה פרו-מגזרית. הוא התקרב אליי בצעד נמרץ ואיתו כתבת ואיש סאונד. מייד ננעץ מיקרופון באוויר שמול פניי, והתבקשתי לשתף אותם במה שקרה. “ירדתי מהאוטובוס”, גמגמתי, “באתי לקנות פה הֶעלְזָלַ’ך ב’ציפורי’, וישר כשירדתי, ראיתי את כל הבלאגן”. “אתה יכול להיות יותר ספציפי?”, שאלה הכתבת. ” הֶעלְזָלַ’ך עם תפוחי אדמה”, אמרתי. “והתינוק?”, היא דחקה. “התינוק שכב כבר על המדרכה”, עניתי. “ואת אבא שלו אתה מכיר?”, היא שאלה. “לא”, עניתי. היא פנתה להסתודד עם הצלם. “אולי אתה בכל זאת מכיר אותו?”, היא שבה ושאלה. “לא”, עניתי. הסתודדות. “מישהו אחר?”, היא שאלה. “מה הכוונה?”, שאלתי. “מישהו אחר, אתה מכיר?”, היא שאלה. “כן”, אמרתי. “מעולה. אתה יכול לספר לי עליו?”

צילום: Raw Herring, CC BY-SA 2.0

אמי ואבי, צופי חדשות מסורים בכמה ערוצים במקביל, חשבו שההופעה הייתה טובה מאוד. “מאיך שתיארת את החבר החרדי שלך יכולתי ממש לחשוב שאתה מדבר על דוֹד שְפַטְיָה”, אמרה לי אמי בבוקר למחרת. “דיברתי באמת על דוֹד שְפַטְיָה”, עניתי לה. “מה פתאום דוֹד שְפַטְיָה?”, היא שאלה. “זה החרדי היחיד שזכרתי באותו רגע, אז סיפרתי להם עליו”. “אבל הוא מת לפני 17 שנה”, היא אמרה. “זה לא היה אכפת להם”, אמרתי. “הוא באמת צייר לך פעם לולב כמו שאמרת?”, היא שאלה. “כן”, אמרתי, “את לא זוכרת? הוא עשה לי ציור גדול כזה של לולב עם שני תמרים, את לא אהבת אותו אז זרקנו לפח”. “אני באמת לא זוכרת”, היא אמרה, “בכל אופן, הוא באמת היה איש לא נחמד”. “לא אכפת לך שאמרתי, נכון?”, שאלתי. “לא”, היא אמרה, “אין לנו שום קשר אליו ולא אל המשפחה שם, לא אכפת לי מה הם חושבים עלינו. איש מגעיל וקמצן הוא היה. ושקרן. טוב שאמרת את זה. צריך להגיד את האמת. אבל מה עם ההֶעלְזָלַ’ך?”

כל כך התרגשתי מהראיון, הוא הוציא אותי לגמרי מפוקוס. שכחתי בכלל מה הביא אותי לבני ברק. “אני אחזור לשם היום ואביא לך הֶעלְזָלַ’ך”, אמרתי לאמי, “אל תדאגי”. ואמנם, תוך שלוש שעות, בחצות היום, ירדתי שוב מהאוטובוס באותו רחוב בדיוק. השלט האדום של “ציפורי” כבר חייך אליי ממרחק, ואני קרבתי אליו צעד אחר צעד. אלא שלפתע צרח איזה ילד גדל-פאות “זה הוא!” והצביע לעברי. חבריו הצטרפו אליו והחלו לרדוף אחריי. מייד נטשו גדולים וקטנים את מה שעשו – תפילות, בריתות, שחיטות – והתמזגו בזרם. כמו בלוויה של איזה אדמו”ר הוצף הרחוב במאמינים, וכולם רוצים את דמי. לתומי חשבתי שאיש לא רואה טלוויזיה בבני ברק. טעות. מהר מאוד הבנתי את גודל האסון: הכתבה על הילד שנשכח בסקודה ברחוב ז’בוטינסקי הפכה ויראלית. היא התגלגלה בין מכשירי סמסונג ומחשבי פי.סי, גלויים וחבויים. כיכב בה גבר חילוני המום, שטינף ללא כחל ושרק על אב המשפחה, שאותו, כך הסתבר מחקירות שנערכו סביב, כלל לא הכיר. רצתי. חפצים קשים ורכים חבטו בי. ליחת יריקות שטפה את שערי. מעדתי. המון אדם קם לרמוס אותי, אך יד פלאית הושטה פתאום מתוך חנות, וחטפה אותי פנימה.

באור הדמדומים של נורה אחת, ראיתי יהודי זעיר, עבדקן, עומד לבדו בתוך קיטון אפוף ניחוח בד ונפתלין. מבחוץ, מבעד לדלת שכבר נסגרה, עלו קולות זוועה. בלי לומר מילה עטף אותי האיש במעיל שחור ארוך, גדול עליי בכמה מידות, דחק את ראשי עמוק לתוך הצווארון ואז חבש לראשי כובע שחור, בעל תיתורה עגולה. הוא התיר את חגורת מכנסיי והחליף אותם במכנסיים שחורים, הטיל את הסניקרס שלי לאיזו פינה ונעל לי נעלי עור שחורות. “לא תקלל חירש ולפני עיוור לא תיתן מכשול”, הוא לחש, “ויראת מאלוהיך אני יהוה”. הוא פתח את הדלת והשליך אותי החוצה. המונים צבאו שם עדיין על הכניסה, מבולבלים. הטרף אבד. השתחלתי ביניהם, צעדתי בצל המגבעות, עד שמצאתי פתח וממנו יצאתי אל השמש. היא עמדה שם, ברום השמיים, קופחת כפי שלא קפחה מעולם, וכל חריר זיעה בגופי שר את תהילתה.