בהופעה שלו באולפן שישי בערוץ 2, אמר אהוד ברק שראשי מפלגות האופוזיציה צריכים להתחייב שלא ימליצו בעתיד על נתניהו להרכבת הממשלה בפני הנשיא. אבל מהלכים פוליטיים של מפלגות השמאל הגדולות מהעת האחרונה מעידים לא רק על הכישלון הצפוי ביצירת רוב, ועל הקריצה המתמשכת לציבורים לאומניים, אלא גם על היעדר חזון אלטרנטיבי שמתבטא פעם אחר פעם בניסיונות הזדחלות משפילים אל ממשלות נתניהו, כפי שהוכיח הרצוג במהלכיו האחרונים.
- בוגדת, מחבלת, רווקה, צריך לטפל בה ביד קשה: דברים שחשבנו על זועבי
- המורה, רק ביבי מביא ביטחון. שיעור פוליטי בתיכון
- שמאלנים, ניצחתם. תרגיעו
קשה לחשוב על רגע מביך יותר מזה, בו נאלץ השמאל להודות שבנימין נתניהו צודק. כי אכן, כפי שנתניהו הצביע בחדות, מקטרגיו החדשים-ישנים, רביעיית רבי-האלופים במילואים, נטלו כולם חלק פעיל ביישום אותם קווי מדיניות ונקטו במסרי ההסברה שהם כעת מבקרים. הנחת העבודה שעומדת מאחורי הקביעה של ברק היא כפולה; ראשית, שבעתיד ניתן יהיה לגייס 61 מנדטים שיתחייבו לא לשבת בממשלת ליכוד, ושנית, שאלו יחד מסוגלים להקים אלטרנטיבה שתסיט את הספינה לעתיד אחר. אולם, נכונה ככל שתהיה העקיצה הזו כלפי הרצוג ולפיד, יש לזכור את ראיון ה"זועביז", שקיים לפיד מחוץ לביתו בטרם הפך לשר אוצר בממשלת נתניהו, ואת נאום "עלינו להפסיק לתת את התחושה שאנחנו תמיד אוהבי ערבים", שנשא הרצוג בפני חברי מפלגתו.
אבל חרף כל הסיבות להסתייג מדבריו של ברק, חלק רב מאבחנותיו מדויקות. אחת מהן היא זיהוי הצורך בהפלת נתניהו באמצעות מחאה עממית. בין אם התכוון לכך ובין אם לאו, יש בדברים הללו זיהוי של התהליך הדרוש בחברה הישראלית, והוא שינוי שיפרוץ את הפוליטיקה המפלגתית. לדאבוננו, ברק מציב כמטרה רק את הפלת נתניהו, משום שלטענתו, נתניהו לבדו מעכב את מימוש הפתרון האפשרי היחיד בתפיסת עולמו של ברק: שתי מדינות לשני עמים.
אלא שבפועל, שר הביטחון אביגדור ליברמן הודיע אף הוא שהוא מתחייב לפתרון מדיני זה, כך שקשה להבין מה המהפכה הגדולה שברק מציע. אז נכון שליברמן אולי לא מחויב באמת, אבל מבחינה ערכית, ההצעות המדיניות של ברק – ושל כל מי שמציע עצמו כתחליף לשלטון הנוכחי – זהות להצעות מהימין: כל התובעים לכתר מעוניינים לשמר ביעילות מקסימלית את העליונות היהודית – אלה על ידי שימור רוב, ואלה על ידי שמירת זכויות יתר. כפי שמשתקף מקמפיין ההסתה הגזעני שמוביל חיים רמון, שבחר להזהיר מפני אפשרות שייבחר ראש עיר ערבי בירושלים, קשה כבר להבחין מי מהמועמדים לשלטון נורא יותר.
צילום מתוך "הקמפיין להצלת ירושלים היהודית"
נתניהו מאשים כעת בצדק את מבקריו בבכיינות נוסח "צריך להחליף את העם"; לא ניתן לפתור את הכישלון שנחלו עד כה מתנגדיו בגיוס העם באמצעות עוד מפלגת מצב רוח משתנה. עד כה, כל מי שרצה להחליף אותו, היה עסוק בהזזת מצביעים מרשימה אופוזיציונית אחת אל השניה. כל מי שרואה עצמו מועמד לראשות ממשלה, פוסל שותפים אפשריים, בין אם באמצעות הפצת שנאה נגד החרדים, או בתביעה לא מציאותית מן האזרחים הערבים לוותר על זהותם הפלסטינית, אם הם רוצים לקחת חלק בעיצוב עתידם. אם יש משהו שניתן להסיק מסיפור ניצחונותיו של נתניהו, הרי הוא קוטף בהנאה את פירות הביאושים של מאבקי הזהויות בישראל.
כדי להבטיח לנו עתיד שפוי, לא צריך להחליף את העם – צריך לרתום אותו לדרך חדשה. אנו צריכים לשמוט את הקרקע מתחת לרגליו של מי שזורע שנאה בין קבוצות אוכלוסייה וניזון ממנה. זאת ניתן להשיג רק על ידי שינוי תודעתי שמבוסס בראש ובראשונה על ההכרה כי כל האנשים החיים בין הים לירדן זכאים לכל אותן חרויות, אישיות וקולקטיביות. אך תהליך כזה לא יכול להתמצות בשחזור ניסיונות כושלים לבנות גוש חוסם במערכת בחירות. השינוי צריך להיות עממי ולא פרלמנטרי, שיישא לבסוף תוצאות אלקטורליות, אבל רק אחרי שנצליח יחד למלא את הוואקום בו פועל השלטון המושחת ביותר שהמדינה הזו ידעה. על כולנו להבין שלא ניתן להפריד בין מאבקים נגד יוקר המחייה ומחירי הדיור, הפגיעה ברווחה ואיכות הסביבה, לבין הדרישה שייפסקו יחסי עבד ואדוניו בין היהודים לערבים.
שינוי כזה לא יכול להתרחש על רקע הווכחנות המפלגתית המתמשכת בשמאל; הוא יכול להגיע רק באמצעות עבודה יומיומית רציפה, במסגרתה תוגדר מחדש ההשתתפות האזרחית שלנו, שלא תתמצה רק בהצבעה בקלפי פעם בכמה שנים, ובהבעת עמדה ברשתות החברתיות. נתניהו היה רוצה שכל אזרח יהיה עסוק בלשרוד את היום ולכל היותר יחשוב על עתיד לעצמו – המהפכה שלנו תקרה רק אחרי שאנחנו נחשוב על עתיד לכולם. עלינו לפעול בקהילות הגאוגרפיות, המקצועיות והאחרות שבהן אנו חיים, להיאבק יחד על זכותו של האחר ולגלות אפס סובלנות לגילויים של גזענות – רק דרך מאבקים סולידריים נוכל לנפץ את מדיניות ההפרד ומשול שמשרתת את הקיים.
